קופץ.
הנחיתה רכה. זורמת. אני נותן למים השחורים להתערבל סביבי, מנתב
את גופי בינות לנוזל הסמיך, העכור. בועות של זכרונות קודרים,
עולים מהמים הרותחים, מעבר לקו המים, מעליי, ומתפוצצים אחד
אחד, הרחק למעלה, צובעים את השמים בארועים.
אני צף על המים. מתענג על כל אותם דברים שלא נשכחים לעולם,
אותם דברים רעים, שמלקקים עם הלשון בשביל לחוש את הכאב. כאב
הוא הרגשה הרבה יותר ברורה מאי כאב. כאב הוא חד, שורף, בוער.
הרגשה של אי-כאב היא... נו טוב, אתם מכירים אותה בדיוק כמוני.
משעממת.
אני שוחה לאיטי במים, מפעם בפעם זרוע חלקלקה מציעה לי ניחומים
מתחת לפני המים, עד שאאבד את נשימתי, חולק אותה לעד עם הים.
הידיים מפתות, אבל אני, יודע שרק קפצתי לביקור, ממשיך בשחיית
התענוגות שלי.
אני עובר ברפרוף על זכרונות ארורים של ילדות, דברים טיפשיים
שלילדים מותר לעשות, אבל במבט בוגר יותר לאחור, הופכים
לטראומטיים (אני פרויד ויונג של עצמי). גיל ההתבגרות ממשיך עם
הזכרונות המקוללים שלו. והים נמשך עוד ועוד, יחד עם כל החוויות
שעברתי, המועצמות על ידי כל הספקות, ההתלבטויות, אי הידיעה.
והים נפרש עד לכל האופק - לכל אותם דברים שיכולים עוד לקרות.
אני צף, חיוך של אושר אמיתי תלוי על פני יחד עם דמעות של עצב.
אני עייף. פוקח את עיניי ומתיישב. על השולחן ישנה קערה קטנה.
היא מלאה בנוזל לבן, טהור, זורח. אני משפשף את עיניי. לוקח את
קופסת הקורנפלקס ושופך אותו לקערה. |