זה היה בוקר יום שני, שיעור ראשון. הייתה מעבדה וכבר מראש
קבענו שנעבוד ביחד, כרגיל. המורה דיברה (לאוויר) ואנחנו הקשבנו
קצת ודיברנו בינינו על שטויות בעיקר. לפני העבודה המורה רצתה
להדגים משהו וכולם התכנסו סביבה והתרכזו בדגם שעל שולחנה בזמן
שהיא מסבירה איך ומה לעשות.
לקחנו מגש ודו"ח והתיישבנו והתחלנו להתארגן לעבודה. כבר
מההתחלה הסכין הפחיד אותי, אבל לך לא הייתה בעיה לשחק בו, וכבר
התכוננת לחתוך איפה שאפשר.
פתאום! בלי שום הודעה מוקדמת! תפסת לי את הלב וזרקת אותו על
המגש והתחלת לחתוך את כל העורקים והורידים שעדיין היו מחוברים
אליו. הייתי בהלם! "מה את עושה!??" שאלתי, ואת בחיוך גדול פשוט
המשכת לנתק אותו מהגוף שלי.
אחרי שסיימת לנתק אותו פתחת אותו לשניים והסתכלת פנימה חוקרת
את כל החלקים שלו ואת כל הרגשות שלי. נהייתי חשוף, פגיעה (עם
חור בחזה) וזה הפחיד אותי, אבל מה כבר יכולתי לעשות??
ישבתי וצפיתי בך חותכת פה, מציצה שם, דוחפת אצבעות כדאי לראות
מה מגיעה לאיפה ו- ממלאת את הדו"ח.
את ה-100 נקבל, אבל אין לי לב בגללך! את חתכת לי אותו! זה מוזר
להסתובב עם חור בחזה, יותר קר עכשיו...
לא יושב לידך יותר בשיעורי ביולוגיה!!
