האחרון שציפיתי למצוא לידי, כשהתעוררתי, היה קנלר. אבל זה
בדיוק מה שראיתי כשפקחתי את עיני. את הראש של קנלר גוהר מעלי,
קרוב מאד לפנים שלי, כמעט ומסתיר את האור הבהיר שהשתרבב בינות
לקווצות שערו הדליל.
"אני בבית חולים?" שאלתי אותו. האור הבהיר והווילונות הלבנים,
רמזו שכן. הריח הזה שתמיד יש בבתי חולים. רק קנלר לא הסתדר.
"לא בדיוק. לא במובן שהיית רוצה." הוא עזר לי להתיישב. המיטה
שישבתי עליה נראתה כמו מיטה של בי"ח. השקט ששרר סביב. נמיכות
הקול שבה קנלר ענה. "אתה נמצא בעולם שליד העולם הבא. ברוך
הבא."
קנלר חייך. החיוכים שלו אף פעם לא בישרו טובות, אבל הפעם אולי
הוא סתם שעשע את עצמו במשחק המילים.
הבטן שלי כאבה.

בכל פעם שדברים היו ממש לא מסתדרים, הייתי שב לתכנן את
ההתאבדות שלי. לרוב המצוקה הייתה עוברת לפני שהייתי נוקט בצעד
מעשי, אבל לפעמים לא. לפעמים הייתי מצליח להתקדם קצת. לגנוב
שתי חפיסות של "לוריוואן" מסבתא שלי, למשל.
כשההורים שלי שחטו את הסיכוי היחיד שהיה לי לצאת עם טלי, הבנתי
שבעצם מהצעדים הקטנים האלה, הכל כבר מוכן. שחררתי את הגלולות
מתוך האריזה, התבוננתי בהן רגע, ארבעים מלאכוני מוות חיוורים,
ואחד אחרי השני בלעתי אותם. בלי מים. בשביל הקשיחות.
נשכבתי במיטה, וכנראה שקיוויתי להתעורר בבית-חולים.

העיר בעולם-שליד-העולם-הבא מאד דומה לירושלים. חוץ מזה שהכל שם
לבן, ושיש אור בהיר, שמגיע משומקום, ומאיר כל הזמן. וחוץ מזה
שמול המשביר, במקום השער של טליתאקומי, יש כדור בדולח ענקי.
האנשים בעולם-שליד-העולם-הבא קוראים לעולם שלהם סתם "ליד-ה".
גיליתי את זה בקו 28. קנלר הסביר לי שזה הקו שייקח אותי הביתה.
ישבתי במושב שמאחורי הנהג, וזקן אחד התיישב לידי.
"המקום שמור לזקנים ונכים." הוא גער בי, מצטט מהמדבקה שליד
ראשי.
"מצטער." התנצלתי, וקמתי לעבור מקום.
"לא חשוב, לא חשוב." הוא אמר, "יש לך סיגריה?"
"לא."
"כמה זמן אתה כבר פה, בליד-ה?"
ככה גיליתי.

טלי וסרמן הייתה הבחורה הכי יפה בשכבה. בכתה י' היא עברה אלינו
מהגימנסיה, ואף אחד לא נשאר כפי שהיה לפני כן. אני, למשל. אולי
מראש הייתי קצת נוירוטי, אולי קצת דכאוני, אבל כל מי שהייתם
שואלים בחופש הגדול בין ט' ל-י' היה אומר לכם שאני בוגר לגילי.
נגיד, אם הייתם שואלים את אפרת, שהייתה חברה שלי, היא הייתה
אומרת לכם את זה. או את תומר, החבר הכי טוב שלי, שחשב שאפרת
נחמדה וחכמה. וזה שלא הפריע לי שהיא קצת מכוערת, מראה שאני
בוגר, שאני מעבר לשטויות שטחיות כמו מראה.
כמו המראה של טלי וסרמן. כשהיא הייתה מחייכת, כזה אור היה בוקע
מהפנים שלה, שהשמש היתה מתעמעמת. השפתיים שלה היו מתעגלות בחצי
חיוך חולמני כלפי מעלה, העור המושלם שבלחייה, שרמז שומן
תינוקות נרמז בגומותיהן, היה קורן, והירוק העז שבעיניים שלה
היה זורח ומסנוור אותך.
כשהיא הייתה עצובה, או רצינית, או סתם מרוכזת, התלתלים
הבלונדיניים היו מטפטפים כדי לצעף את מבטה, גבותיה הרכות היו
מתקמרות, והלב שלך היה נמתח עד הקצה מהרצון לחבק אותה.  
כשהיא הייתה פוסעת, הרגליים שלה כמעט לא נגעו בריצפה. נדמה היה
שאיזה שיר מתנגן בה, מזרים את איבריה בהרמוניה מופלאה, מתפתל
בפיתולי גופה כמעשה כשפים.
טלי הגדירה מחדש מילים. חן. יופי. קסם.
בכל השיעורים פשוט ישבנו כולנו ובהינו בה. ילדים מכיתות אחרות
היו מציצים מהחלונות, או מחור מנעול הדלת. אפילו במורות שלנו
ניכר שינוי - איטיות מהורהרת בהליכה שלהן, בדיבור שלהן, בקצב
של השיעורים.
למרות זאת, אפרת התעצבנה כשזרקתי אותה. גם היא הייתה מוקסמת
מטלי, אבל ניסתה לטעון שלכל אחד יש את המקום שלו. שהמקום שלי
היה איתה, עם אפרת. שזה בסדר להיות מוקסם ככה, אבל שברור שכל
מה שיצא לי מטלי זה בהייה מרחוק, בעוד שאיתה, עם אפרת, יש לי
משהו אמיתי, משהו קרוב, משהו טוב.
וזה לא שחשבתי שאפרת טועה. אבל כמו כולם, ישבתי ובהיתי,
וקיוויתי שטלי תחייך אלי.

את אורי פגשתי לראשונה ברחבה של כדור הבדולח. נדמה לי שזה היה
מוצאי שבת, וירדתי העירה לקנות גלידה.
כמו שהכל בליד-ה בצבע לבן, ככה גם כל האוכל שם באותו טעם.
מתוק, עם רמז לחמצמצות.
יש אוכל שהופך ממש מגעיל בגלל זה. למשל, אם היו כסף וכוחות שוק
בליד-ה, אני משוכנע שהגרסה הלבנה, המתוקה-חמצמצה, של "סאקורה",
הייתה פושטת את הרגל. אבל הגלידה של "קונוס" נשארה מוצלחת,
ולפחות פעם בשבוע הייתי מגיע לשם.
ירושלים של ליד-ה כל כך דומה לירושלים שהכרתי, כשעוד הייתי חי,
שבכלל לא שמתי לב לכדור הבדולח. לפחות חמש פעמים קניתי גלידת
רימונים ופסיפלורה בגביע, חזרתי לתחנת האוטובוס, וחיכיתי
בסבלנות, בלי לשים לב לכלום.
אבל באותו מוצ"ש "קונוס" היה סגור כשהגעתי, וכדי לדעת מה השעה,
העפתי מבט לאיפה שצריך היה להיות השעון של טליתאקומי. מרוב
הפתעה נפלט לי "וואו", בקול רם.
אורי חיכתה באותו זמן לבליינד-דייט שהבריז לה, וחייכה אלי ואל
הפתעתי. "אתה חדש בליד-ה?"  שאלה.
"כן. בערך."
"זו האטרקציה המרכזית בשביל החדשים."
עכשיו שמתי לב שהרבה מהאנשים בכיכר מתבוננים בכדור הגדול.
התבוננתי גם אני.

כמו בסיפורים, אחרי שנה של ניסיונות כושלים, הצלחתי לבסוף
לזכות בתשומת ליבה של טלי, כשהתנהגתי כפי שאני באמת.
סא"ל ש. הגיע לבי"ס כדי להסביר לנו את תהליך הגיוס לצה"ל,
ולעודד אותנו להתגייס ליחידה קרבית. אני לא רציתי להתגייס
בכלל, ודי מהר הפסקתי להקשיב לו. קצת בהיתי בטלי. קצת חשבתי
מחשבות אובדניות. קצת דאגתי ממה יהיה כשאני אקבל צו ראשון.
"יש שאלות?" שאל הסא"ל, מבטו תקוע בטלי.
הצבעתי ושאלתי מה צריך לעשות כדי לא להתגייס.
פניו של הסא"ל התכרכמו, אך עוד לפני שהספיק לענות, התחילו
לצעוק עלי מסביב שאיזו מין שאלה זו, ומה אני חושב שאני, הרי
חייבים לשרת בצבא, זו לא רק זכות, זו גם חובה.
אבל טלי לא צעקה עלי בכלל. היא ליוותה אותי לחדר של קנלר, אליו
נשלחתי ע"י המחנכת הזועמת, ואמרה שהייתי אמיץ. שאומץ מהסוג
הזה, של להיות אחר ולעמוד מול כולם, הוא הרבה יותר נחשב בעיניה
מאומץ בקרב. אם המחשבות היו מצליחות להתחבר לי בראש באותו
הזמן, אולי הייתי מתווכח עם אבחנתה. אבל מוקסם לכדי עיסה
מגמגמת, הצלחתי רק לסנן את המשפט שעליו התאמנתי מזה שנה.
"רוצה לצאת לסרט הערב?"
טלי אמרה שתשמח.

בכדור הבדולח הענק אפשר לראות את האנשים שחושבים עליך בעולם
הרגיל. מתבוננים בריכוז, ופתאום מופיעים שם צבעים, שמתגבשים
לדמויות, ורחשים מהומהמים שתחילה סובבים סביב קצה גבול השמיעה,
נשזרים לקולות. מי שמבין את זה ישר, מספיק לראות את הלוויה
שלו. לראות את כל מי שהכיר אותו בוכה, או לפחות עצוב. אם קנלר
היה מספר לי על הכדור בזמן, אולי הייתי רואה שם את טלי. שלושה
שבועות אחרי ההתאבדות, רוב הזמן כיכבו שם ההורים שלי. מדי פעם
גם אפרת, או תומר, או סבתא שלי. אבל בעיקר ההורים.
אמא שלי בוכה: "ארבעים לוריוואן... כל כך הרבה... למה הוא כל
כך רצה למות?". אבא שלי שותק.
אורי אומרת שלמתאבדים זה הכי קשה, כי הכדור ממלא אותם רגשות
אשם. אבל בעצם לכולם זה קשה. כולם רואים את האנשים שאוהבים
אותם, סובלים בגלל זה. ובכל זאת, כולם באים מדי פעם להתבונן.
לראות מי עוד חושב עליהם, ומי כבר ממשיך הלאה.
אורי אומרת שהיא מקווה שרפי, הסטאז'ר שטיפל בה, ובאחרית ימיה
גם הפך למאהב שלה, יתגבר וימצא מישהי אחרת, אבל גם באותו מוצ"ש
ראשון בו פגשתי בה לראשונה, התגנב חיוך קטן אל שפתיה הלבנות.
אני מנחש שהוא הופיע לה בבדולח.

הורים יכולים להיות מאד אכזריים. כשחזרתי הביתה, מושעה לשבוע
מביה"ס, חיכו לי שניהם בסלון, כועסים מאד. קנלר התקשר אליהם
לפני שהגעתי, שם לאל את ניצני תקוותי שאספר להם רק אחרי הפגישה
עם טלי.
"ארבעים אזהרות כבר קיבלת!" התייפחה אמא שלי, "הרי ד"ר קנלר
אמר לך, בפעם האחרונה, שזו הפעם האחרונה. הרי אנחנו היינו שם.
מה יש לך? למה אתה כל-כך רוצה להרוס לעצמך את החיים?". אבא שלי
שתק, אבל הזעם הבזיק בעיניו, ובאודם לחייו.
במבט לאחור, לו שמרתי על קור רוח ומחשבה שקולה, הייתי יכול
לסדר משהו. כמה שתומר קינא, אחרי מספיק איומים ותחנונים הוא
היה מלווה לי כסף. כמה שההורים שלו כעסו, אני לא מאמין שהם היו
חוסמים את דרכי החוצה בגופם. אולי הייתי מסתבך יותר, אבל לפחות
הייתי יוצא לסרט עם טלי וסרמן.
אולי בכל-זאת הייתי מתאבד, אבל לפחות זה היה אחרי סרט עם טלי
וסרמן.
אחרי סרט עם טלי וסרמן, היו מכניסים אותי ישר לעולם הבא, לא
תוקעים אותי בליד-ה.

קנלר לא מת. מדי פעם, כשתומר או אפרת היו חושבים עלי, הייתי
רואה את צל דמותו, זו הגשמית והארצית, חולפת בקצה קימוריו של
כדור הבדולח. קנלר מסביר שהוא ישות מטאפיזית, שבגלל שהוא היה
כזה מנהל בי"ס טוב, נתנו לו לנהל גם את  ליד-ה, וגם עוד כמה
מוסדות שהוא מנוע מלהזכיר. כמו תמיד, היה לו הסבר ארוך, ואני
הפסקתי להקשיב למילים. הקשבתי רק להפסקות ביניהן, וכשאלה היו
מספיק ארוכות, השחלתי את השאלות שלי.
בדרך-כלל, אנשים שמתים עוברים לעולם הבא. אבל לפעמים יש תקלות.
למשל, אנשים שמתים במפתיע. קנלר רמז שמי שמנהל את המערכת הזו,
עושה עבודה בינונית. הוא חייך אלי, ושמחתי, כי ידעתי שבמקרה
הזו הכוונות הזדוניות שלו הן לא כלפי. מי שמנהל את העולם הבא,
אמור לדעת מראש על כל מי שמת, ולארגן לו מקום בעולם הבא. אבל
לעיתים די תכופות הוא לא קולט את זה מספיק זמן מראש, ואז
מעבירים אותך לעולם-שליד-העולם-הבא, עד שזה מסתדר.
אם זה מסתדר. קנלר אומר שיש אנשים שנמצאים בליד-ה יותר ממה שהם
היו בעולם הרגיל.

אורי שמחה לדבר איתי. הצער על הבליינד-דייט שהבריז לה החל
מצטבר לה בגרון, וההורים שלה בכדור הבדולח ישבו בסלון, ושתקו,
מחכים שאיכשהו היא תחזור אליהם. היא כבר התכוננה לחזור לבד
באוטובוס, לדירה הריקה שלה, כשפתאום נפלט לי ה"וואו", וניקב את
צערה.
הלכנו ברגל לבית שלה, וקשרנו שיחה רגילה, שבוודאי דומה לה
הייתה נקשרת לו נפגשנו בעודנו בחיים. כלומר, כנראה שאם עוד
היינו חיים, לא הייתי שואל איך היא מתה, ואם כן, היא הייתה
חושבת שאני מאד מוזר, ומפסיקה לדבר איתי.
הכיש אותה נחש. היא ירדה עם החניכים שלה למעיין בליפתא, ולא
שמה לב לצפע שבין השיחים. חודש התנדנדה בין חיים ומוות בטיפול
הנמרץ של "הדסה" עין כרם. שם היא גם הכירה את רפי, שעשה שם
סטאז', והעביר את מרבית החודש הזה ליד מיטתה.
אפשר להבין למה. היה בה קסם. איזשהו חן שובה לב, שהפך את
הליכתנו לדירה שלה מרנינה ולא מודעת לעצמה, ומשך את רפי, מדי
בוקר, לחדר שלה. אפילו בימי החופש שלו.
אחרי חודש נראה היה שמצבה מתייצב, וההורים שלה כבר הודו לרפי
על הטיפול המסור, ואמרו שבלעדיו הם לא יודעים אם הבת שלהם
הייתה מתאוששת. ואז בלילה לפני שהייתה אמורה להשתחרר היא מתה.

כמה שבועות אחרי שאורי ואני הפכנו נאהבים, הבנתי את מה שאפרת
ניסתה להסביר לי על המקום שלנו בעולם. טלי וסרמן נותרה פסגת
שאיפותיי, והייתה פוקדת את חלומותיי בצורה שאינה משתמעת לשני
פנים, אך יחד עם זאת, יכולתי להניח את החלומות האלה בצד,
ולהיות שלם עם אורי. להרגיש שרב לי בה. שזה אולי לא שלמות, אבל
זה מספיק.
אהבתי במיוחד את זה שהיא כל-כך שונה ממני.
כשאמרתי לה שזה מפתיע איך העיר שאליה הגענו היא בדיוק כמו
ירושלים, היא לא הבינה על מה אני מדבר.
"הנה, זה רחוב המלך ג'ורג'." הצבעתי על שלט בצד הכביש שבמאוריו
התהלכנו, "והצומת שם זה שטראוס ורחוב יפו."
"באמת, אתה צודק!" התפעלה, "לא שמתי לב. הרי זה כל כך שונה
מירושלים, שקשה לשים לב שהרחובות עם אותם שמות."
"במה זה שונה? רק העניין עם הצבע והטעם. וכדור הבדולח."
"במה זה שונה?" התפלצה אורי. "שמת לב שאין פה ערבים? שאין פה
חרדים? שאין פה מכוניות, חוץ מקו 28, שאיכשהו תמיד נוסע לאן
שאתה רוצה להגיע? שהחנויות תמיד מלאות, אפילו שלא צריך לשלם,
ואף אחד לא מביא להן כלום?"
באמת, בניסוח הזה, היו כמה הבדלים.
אורי המשיכה למנות אותם, קצת כועסת עלי שלא שמתי לב, וקצת שמחה
שיש לה משהו ללמד אותי. אני הפסקתי להקשיב, אבל כיוונתי את
צעדינו במעלה רחוב שטראוס, אל השכונות החרדיות. אם אין כאן
חרדים, אז מי גר שם?

ההבדל הכי גדול בין ירושלים הרגילה, לירושלים שליד-העולם-הבא
הוא בכל זאת בצבע ובטעם, אבל לא כמו שחשבתי. כנראה שאורי
הסבירה לי את זה בזמן שניסיתי למצוא את שכונת גאולה, ובמקום זה
הגענו שוב לטלביה, לדירה של אורי.
היא מזגה לנו שיבס-ריגל לכוסות זכוכית, ואני אמרתי
שהמתוק-חמצמץ ששולט בכל לא הולך טוב עם וויסקי.
אורי חייכה. חיוך יפה של מנצחים: "אז המבט הזגוגי הזה שיש לך
בעיניים כשאני מדברת, הוא באמת בגלל שאתה לא מקשיב."
רציתי להתווכח, אבל החיוך שלה כל כך קרן מניצחון, שהבנתי שאני
רק אסתבך יותר. "למה את אומרת ככה?"
"כי מה שכל מי שמגיע לפה מבין בחמש דקות, חוץ ממך,
שהמתוק-חמצמץ הזה, הוא רק ברירת המחדל."
"באמת מחדל."
"אם רק תתרכז בזה שהטעם צריך להיות של שיבס-ריגל, זה יהיה הטעם
שתרגיש."
אף פעם לא שתיתי שיבס-ריגל לפני כן, וגם קצת התעצבנתי על
ההתנשאות של אורי, אז התרכזתי דווקא בטעם של שוקו-מוקו.
כמובן שאורי צדקה. רק היה צריך להתרכז, והאוכל קיבל כל טעם
שיכולת להעלות בזיכרונך.
אותו הדבר עם צבעים - קצת מאמץ מחשבתי, ויכולת לצבוע את העולם
כרצונך. את השלכת בירוק, אם רק תרצה.
כנראה שלאורי זה כבר הפך טבע שני, בלי לחשוב על זה ממש, העולם
שלה היה מלא צבעים מופלאים. הגלידה שהיינו מקבלים בקונוס הייתה
מחליפה על לשונה עשרות טעמים, עד שהיינו מגיעים לדירה שלה. ורק
אני, כמו דביל, תמיד רימונים ופסיפלורה.
"אני בכלל אלרגית לרימונים." אורי הסבירה.  

אורי מאד שונה ממני. לא רק בדברים שאנחנו שמים אליהם לב. גם
באופן שבו אנחנו מתמודדים עם סתירות פנימיות. שנינו השארנו
אהבות גדולות מאחורה. אני חתמתי את טלי וסרמן במזבח זהב,
והפרדתי בין האהבה הנשגבת, המוחלטת, אליה, ובין האהבה האפשרית
וההגיונית לאורי. בין החיים שלאחר המוות, ובין החלומות.
אורי הכילה את הסתירה בלי למצמץ. יחד היינו יאוריים העירה,
ודמעות היו נקוות בעיניה מול דמותו של רפי. "הוא כל כך עצוב.
חבל שאני לא יכולה לדבר איתו. הוא חייב להמשיך בחיים שלו. הוא
חייב להתקדם הלאה."
היא התכוונה בדיוק להפך מכך, אבל זה לא נראה לה בעייתי. אולי
בשבילה כלל לא הייתה סתירה בין שתי האהבות. בין החזה החשוף
שלי, עליו היא נשענה, בין הזרועות שלי, שחיבקו אותה, ובין
הסיפורים שלה על רפי, שהתגלגלו בחדר השינה.
"הוא כזה בן-אדם טוב. בפעם הראשונה שראיתי אותו, ידעתי. בתוך
העיניים שלו ראיתי - זה בן-אדם שרק רוצה לעשות דברים טובים.
בגלל זה הוא למד משפטים, כדי לעזור לחלכאים ולנדכאים, ואחרי
חמש שנים, כשהוא הבין שזה לא זה, הוא התחיל ללמוד רפואה. כולם
שם היו ילדים, לעומתו, עם חיים סטודנטיאלים חסרי הדאגות.
ובכל-זאת, כל שנה הוא היה המצטיין של הכיתה, וגם בבית-החולים,
אפילו הרופאים הוותיקים התייחסו אליו בכבוד..."
די מהר הייתי מפסיק להקשיב. לפעמים הייתי מנשק אותה בצד של
הצוואר, וממיר את סיפוריה במעשי אהבים, ולפעמים הייתי נזכר קצת
בטלי, ובכמה שהיא יפה. גם כדי לא לשכוח, וגם כדי לאזן.

אני לא מאמין לקנלר. אולי הוא שקרן, ואולי הוא סתם טועה, אבל
אני בטוח שהעולם-שליד-העולם-הבא הוא לא סתם אולם המתנה, למי
שנפל קורבן מקרי לטעויות במערכת. אני בטוח שיש פה איזה מוסר
השכל, או משהו כזה, שאני אמור לפענח.
קחו כדוגמא את העניין עם הצבעים והטעמים. הרי ברור שיש פה איזה
כוונה נסתרת. נגיד אני, שלקח לי יותר מחודש להבין איך זה עובד,
הספקתי לשכוח כל מיני טעמים, ובגלל זה אני לא יכול לחוש בהם
יותר.
או זה שמצד אחד יש לך שליטה בעולם, ומצד שני יש עליך את
האחריות הזו, לבחור כל רגע ורגע איך הוא יראה.
או זה שכל אחד רואה את העולם אחרת. בטוח יש פה איזה לקח
שאמורים ללמוד.
זו התיאוריה שלי: העולם-שליד-העולם-הבא הוא מקום שבו יש לך
הזדמנות ללמוד דברים שהיית אמור ללמוד בעולם הרגיל. כמו
בית-ספר אקסטרני שבו אנשים משלימים בגרות אחרי הצבא.
אולי גם בגלל זה אין כאן ערבים וחרדים. אולי להם הכל ברור לפני
שהם מספיקים למות.

ערב אחד ירדנו העירה להתבונן בכדור הבדולח, ואורי לא הצליחה
לראות שם את רפי. בהתחלה, כשהדמעות החלו לבצבץ, חשבתי שזה
העניין הרגיל. אבל הן התעבו וגדלו, וזלגו לאורך הלחיים שלה,
ונשברו אל תוך בכי גדול ומר. "רפי לא חושב עלי יותר."
כאב לי בשבילה, אבל גם קצת שמחתי. חיבקתי אותה, ואמרתי לה
שיהיה בסדר. הזכרתי לה שזה הרי מה שהיא רצתה, שהוא ימשיך הלאה.
הרי הוא בעולם הרגיל, ואנחנו כאן, ומה שיש בינינו הוא אמיתי,
וקרוב, וטוב.
אורי קצת התווכחה. היא אמרה שלהמשיך הלאה זה לא אומר להפסיק
לחשוב עליה, וזה שיש בינינו משהו טוב, לא אומר שהיא צריכה
לוותר על רפי. אבל בעיקר היא התייפחה, ונתנה לי לקחת אותה
לדירה שלה, ולנחם אותם בהתעלסות ענוגה וסוערת כפי שמעולם לא
ידענו לפני-כן.
שכבנו במיטה שלה, מחששים גראס, כשפתאום צלצל פעמון הכניסה.
לשנינו לא היו חברים בליד-ה, לפחות לא חברים כל-כך קרובים שהם
מצלצלים לך בדלת חמש דקות אחרי הסקס. הפצרתי באורי לא לקום,
אבל היא חשבה שזה בטח אחד השכנים, ושלא כדאי לקלקל איתם את
היחסים.
זה לא היה שכן.
זה היה רפי.
מבלי לשים לב לשמיכה שנשרה ממנה, או לשאריות הסקס, הסקס שלנו,
שעוד דבקו בה, היא קפצה אל תוך זרועותיו מצווחת משמחה. משהו
במבט שלו הבהיר לשנינו שהוא לא הגיע לכאן כי הוא מת. הוא הגיע
לכאן חי, כדי להציל אותה.

רפי באמת בחור טוב. אחרי שאורי מתה, הוא קרא הרבה על מוות
ומיסטיקה ומטאפיזיקה, והצליח להרכיב כמה חלקים בפאזל. הוא נכנס
למשרד של קנלר, זה שמנהל את בית-הספר בעולם הרגיל, ודרש בתוקף
את חזרתה של אורי. קנלר הסביר שזה בלתי אפשרי, אבל הסכים
להשאיל לרפי את ספר החוקים הנוגעים לעולם הרגיל, העולם הבא,
ומה שביניהם.
רפי הראה לי את הספר. אני מתקשה להאמין שמישהו חוץ ממנו באמת
קרא אותו אי-פעם, מהתחלה ועד הסוף. אבל הוא לא רק קרא, והבין,
הוא גם ניסח כתב תביעה מבוסס עם מראי מקומות ותקדימים. קנלר של
העולם הרגיל נאלץ לפתוח בפניו את הדרך אל
העולם-שליד-העולם-הבא, ואחרי שהניירת המשפטית מולאה, הקנלר
שכאן נאלץ להחזיר את אורי.
הוא נתן כמובן נאום ארוך על כמה שזה לא בסדר, ושמה שרפי עושה
לא יעלה על הדעת, ושרפי לא מבין את ההשלכות, ואת המצב
הבלתי-אפשרי שבפניו הוא מעמיד את כל המערכת, וככה.
אולי שעתיים הוא נאם, ומה שהכי מדהים, שהסתכלתי ברפי, והוא ממש
הקשיב. כל הזמן. ובסוף עוד ענה שהוא מבין, ושקנלר צודק, אבל
האהבה שלו עזה ממוות, והוא לוקח את אורי חזרה.
האמת היא שאני עושה לרפי עוול. הוא לא סתם אמר שהאהבה שלו עזה
ממוות. הוא תיאר אותה לפרטי פרטים, בכזאת עוצמה של רגש, שכשהוא
סיים, אפילו לקנלר ולי עמדו דמעות בעיניים. מעצבן אותי להזכר
בזה, אבל כנראה שנאום התשובה של רפי הוא מה ששכנע את קנלר לתת
לאורי ללכת.

לי אין סיכוי לצאת מכאן. לפחות לא חזרה אל העולם הרגיל. רפי
דווקא ניסה לעזור לי, אבל מסתבר שהחוק הראשון שלהם הוא מי
שאוכל כאן רימונים, אפילו אם זה סתם בגלידה, לא יכול לחזור.
בזמן שרפי עזר לאורי לארוז את החפצים שלה, ישבתי במטבח שלה,
ודפדפתי בספר החוקים הגדול. ככה גיליתי את העניין עם הרימונים.
ככה גם גיליתי את תנאי השחרור של אורי, ומה עלול להשתבש,
ולגרום לה להישאר בליד-ה בכל-זאת. להישאר איתי.

עמדנו ארבעתנו במגרש החניה של ביה"ס. קנלר עם מפתח גדול, זה
שפותח את השער אל העולם הרגיל, אורי ורפי חבוקים, גדושים עד
האוזניים באהבה, ואני, קצת מדוכדך, קצת מהוסס, קצת חורש
מזימות. סביבי הכל בהק לבן.
קנלר סובב את המפתח בשער שבין בעולמות, כל כולו טקסיות דרמתית.
אני משוכנע שהוא נשא נאום פרידה מלומד, אבל רחש הזממנות החריש
את אוזני. בחנתי את אורי, את רפי. שניהם בוהקים לבן, לא חושדים
בכלום.
רפי נכנס ראשון. לפניו התפתל מסדרון ערפילי, שקצהו נסתר ממני.
אורי נשקה אותי, לחשה לי שלום, וצעדה אחריו. המזימות וההיסוסים
התגוששו לי בראש. דמותו של רפי החלה נמוגה אל תוך הערפל. "פעם
אחת בחיים שלך, תפוס יוזמה. עשה מעשה. קח אחריות על עצמך."
כמו בהילוך איטי נבנתה בתוכי הצעקה. האוויר נאסף אל תוך
הריאות, וגעש החוצה, מרטיט את מיתרי הקול, מתפרץ בקריאה
הבוגדנית: "רפי! אורי!"
אורי הסתובבה אלי, מחייכת את חיוכה הלבן. שפתיה צרו מילים לא
מובנות, הפריחו לעברי נשיקה.
רפי לא. רפי המשיך לצעוד קדימה, בלי היסוס, בלי מבט לאחור.
במהרה גם אורי נעלמה מעיני.

אחרי שאורי עזבה, חשבתי שכמו שפגשתי אותה, אני אוכל לפגוש עוד
בחורות. הייתי הולך לקונוס, מוקדם במוצאי שבת, מגלה שהחנות
סגורה, מפנה מבטי אל כדור הבדולח, וקורא "וואו".
אולי לא הצלחתי לעשות את זה בצורה משכנעת, או אולי אורי הייתה
האחת והיחידה. בכל מקרה, כמה שלא ניסיתי, אף בחורה לא מסתובבת
אלי, ובטח שלא מחייכת.

הבוקר חיכה לי בתיבת הדואר צו-ראשון. תפסתי את קו 28 הראשון
שהגיע, והתפרצתי למשרד של קנלר. "מה זה?" שאלתי בזעם, מנופף
בנייר הצה"לי.
"זה צו ראשון." חייך במתק שפתיים.
"מה צו ראשון? השתגעת? איזה צבא צריך כאן? אין פה בכלל ערבים!
אין פה על מה להלחם! אני בכלל מת, מה פתאום שאני אתגייס?!"
החיוך של קנלר התרחב. "לצבא כולם חייבים ללכת. זו לא רק זכות,
זו גם חובה."

הערות: הסיפור נכתב בהשראת "הקייטנה של קנלר" של אתגר קרת
(כמובן), אחרי שקראתי את "דואר יוצא, דואר נכנס" של  ארז רונן,
כאן בבמה חדשה.
גרסה ראשונה של הסיפור הזה מופיעה בפורום מגירה. תודה לשיר פלד
על ההערות שם.