אז אני יושב כאן, מסתכל, מתבונן, בוחן,
ומגיע למסקנה, שכלום, כלום לא משתנה.
אותו מצב סטטי של שגרה אינסופית,
שגם כשנשברת נשארת אותו הדבר.
אז בודקים ורואים שהשגרה הזו, קבועה כביכול,
היא מצב הכרחי של תוהו-ובוהו של כלום,
של ריק בלתי-נדלה, איכסה קוסמית שכזו.
מה עוד אפשר לבקש מהשיעמום? מה? שינוי?
אז, יאללה, נשתנה, נשנה את אורח-החיים, את ההרגלים הזולים,
ונתמכר לכאוס, הכאוס הנצחי,
שלמעשה, הוא זה ולא אחר שיוצר את המצב,
המצב שמביא אותי לכתוב על מה שאנחנו היום,
כלום.