פיתחתי, במשך השנים המעטות בהן אני חיה, רדאר. רדאר לעיניים.
אני יכולה להסתכל לבן אדם לתוך העיניים ולדעת כמעט בדיוק מה
עובר עליו או מה טיבו. אני מתבוננת אל תוך עיניו ואל תוך
נפשו.
אני הולכת ברחוב ומתבוננת. הילדה הזאת מאושרת, לא חסר לה כלום.
הגבר שם, שיושב, מתוסכל מאד. והאישה שמתקרבת לעברי, ממהרת,
מודאגת ממצב האוברדראפט ואולי הבן זוג בוגד בה עם איזו צעירונת
עם שדיים מסיליקון ושפתיים מלאות קולגן, חיוך מזויף ומשקל של
צימוק. את הנערה שיושבת שם ובוכה, מקנחת את האף, זרק החבר לפני
כמה שעות בבית-ספר.
ואני רוצה לבוא אליהם ולהגיד להם שאני יודעת, שאני מבינה. לתת
להם תקווה כשאני אלחש להם "יהיה טוב, יהיה טוב..." כשידי מונחת
על כתפיהם, מרגישה ומנחמת.
את הבן אדם הזה צריך להכניס לבית הסוהר. אני רוצה להכות אותו.
מסכנות הבנות שלו. אבל אני לא יכולה להוכיח, אז הוא נשאר
חופשי.
כשאני מדברת עם החברים שלי, אני מעדיפה לעשות את זה פנים אל
פנים מהסיבה הפשוטה שכך אני אדע בדיוק מה הם חושבים עליי
ובכלל, איך הם מרגישים היום באמת.
אז אני יושבת ומסתכלת על האנשים שעוברים ברחוב. שותקת, שומעת
מוזיקה וכל איש עם הסיפור שלו. עם העיניים שלו.
ואין לי מה לעשות. אני ממשיכה לשבת, עם דמעות בעיניים או חיוך
מרוח על הפרצוף רק כי הרדאר שלי תפס מישהו. והם ממשיכים ללכת,
ממהרים לעיסוקיהם וזורקים עוד מבט אחרון אליי.
האישה שם, עם הילד השחרחר, נעצרת לרגע, מתכופפת אל הילדון
ומגישה לו משהו. הוא רץ לעברי בשמחה, נותן לי שקל ומחייך חיוך
מבויש.
"אושר שיהיה לך, תהיה מאושר." אני אומרת לו. והוא צוחק, עיניו
קורנות ואומר "שיהיה לך בית", רץ חזרה לאמו. "זה לא חשוב" אני
צועקת אחריו. "אושר!"