נמאס לי לעזוב אותם
בגשם האיטי
מקומות ספונים בוטחים בקיומם
אנשים שלוים בשלהם
המחר נדמה מובטח
כאילו הוא כבר שם

רק הטיפות אשר זולגות לתוך עיניי
או שמא הן זולגות לתוך חיי
ביחד הן נראות כמו גשם
כבודדות הן מרגישות לבד

ובינהן אני אורז עכשיו
את רכושי הדל
מחשבותיי, אהובותיי, חלומותיי
שזורים כחוצצים בין שאר החפצים
אלו שנועדו לשמר את צידקתי
צרור אסוף בזהירות מתחת לזרועי

אני צועד עכשיו בגשם
זה האחרון שהתרחש עלי
אני רגיל כבר לטיפות המלוחות
ממשיך ללכת עד שיפסק העצב מאיליו