אני יושב מול המחשב, במעמקי נפשי נולד רצון לכתוב, כבר הרבה
זמן הייתי כבוי, לא עניין אותי לשפוך מילים, ליצור עולמות. אך
לפתע, הכפתור נלחץ, אין לי מושג מהו הדבר אשר גרם לכך, אך
התוצאה היא ששוב אחרי ימים ארוכים אני מוצא את עצמי מקליד
שורות אלו. 'עכשיו שיש לך חשק לכתוב', אני חושב לעצמי, 'תכתוב
משהו שמח, או אולי סתם סיפור מעניין' ואני באמת רוצה, אבל אז
אני נזכר באותו סיפור מיוחד שחייתי לפני שנים, תמיד רציתי לספר
אותו לעולם, אך אף פעם לא העזתי לפתוח את הנושא, להכנס לתוך
העולם ההוא, הישן, שהשארתי מאחורי. כעת אני מוצא בי את האומץ,
אם אני כבר כאן, אני אתן גם לכם לטעום קצת מאותו היופי, מאותה
העוצמה, מאותו הכאב, מאותו אובדן שלחץ אותי לאדמה.
בהרים של אילת, לפני העיר, אל תוך המדבר, יש מרחבים עצומים,
צבועים בצהוב וכתום, ערימות של חול שיוצרים עולם שאם לא היינו
רגילים אליו, היינו מתפעלים ממנו. את כל זה לא ידעתי, בנסיעות
המעטות שלי לאילת התרכזתי בכביש, מידי פעם הפנתי את מבטי,
לפעמים אפילו הרגשתי משהו כאשר עיני נחתו על ההרים הקסומים
הללו, אך אף פעם לא עצרתי לחשוב על כך. הייתי צריך שהיא תצביע
לשם כדי לראות, הייתי צריך שהיא תגיד כדי להבין. בעצם, כמו
שתמיד הייתי צריך, בכל תחום ותחום, בכל דבר ודבר, הייתי צריך
שהיא תלמד אותי לחיות, כמו שהיא עשתה. כעת בתוך ההרים האלה של
סיני יש מצבה, ועליה כתוב שם של מישהו, אז המצבה עוד לא
הייתה.
היינו ארבעה חברי ילדות, גדלנו ביחד. כתבתי עליהם במספר
מקומות, אך תמיד שיניתי את העובדות, פחדתי לחשוף, ניסיתי
להסתיר את חיי, אך בפנים זעקתי למישהו שישמע, שיפרוץ את החומה
שיצרתי, זאת הסיבה שבכל זאת פיזרתי עליהם מידע בכל מיני
סיפורים.
היינו רביעיה מושלמת, עומרי, גל, אייל ואני, כל אחד שונה, אך
השילוב שלם.
ביחד היינו באים לכל מקום, ביחד עשינו את הדרך מהילדות לבגרות,
ביחד התחלנו לעשן בלילה חשוך זה ליד זה, ביחד התחלנו לשתות,
ביחד הכרנו בחורות, ביחד התחלקנו בג'וינט הראשון. הפעם הראשונה
ששכבתי היתה במיטה של אחות של עומרי, כשכל השלושה יושבים בחדר
הסמוך וצוחקים בקול רם.
ימים שלמים היינו מעבירים בחדר שלי, או בחדר של עומרי, יושבים
ומעשנים, שותים, צוחקים. פוגשים חברים חדשים, הולכים מכות עם
כאלה שעיצבנו אותנו, כמו כנופיית רחוב, על דיגלנו חרטנו כבוד
ואחווה.
את השחרור מהצבא רצינו לחגוג בהודו, מאחר שהיינו צריכים מספר
חודשים על מנת לחסוך כסף, החלטנו לעשות חגיגה מוקדמת, באילת.
שלושה ימים של שיכרון חושים, זה היה התכנון. לשבת באכסניה
ולעשן כל היום. בלילה לבלות ולזיין בחורות, רצינו להפוך את
החופשה למשהו שנזכור כל ימי חיינו.
פגזים רועמים, ספינה בודדת מתנדנדת בסערה, פצצות נוחתות בזו
אחר זו, אלפי פיצוצים בשניות, הצוות מבוהל, רץ מהירכיים
לחרטום, מחפש דרך להימלט מהמלכודת, עד שהמכה הגורלית פוגעת,
ובתוך שניות גופה מתבקע והיא שוקעת, נעלמת במצולות, לא משאירה
שום זכר, כאילו לא היתה, עשרות הרוגים שמשאירים אחריהם דמעות,
מצבות שיש קרות, משפחות בוכיות ותו לא.
תכנון הנסיעה הצריך זמן קצר, טלפון לאכסניה, קניית מוצרים
בסופרמרקט ובדרך לעבור ביפו אצל חבר שקנה עבורנו מאה גרם.
העמסנו את הציוד על האוטו שלי ויצאנו לדרך.
כשהגענו הורדנו כמה ראשים וירדנו לים. ישבנו על החוף, שתינו
בירות ושיחקנו שש בש. שניים משחקים ושניים בוחנים את השטח,
מסמנים עם מי להתחיל. גל ואיל הבחינו בחבורה של בחורות והלכו
לשוחח איתן, אני ועומרי המשכנו לשחק. ישבתי עם הפנים לים,
לשנייה אחת סובבתי את הראש והבחנתי במישהי שגרמה לליבי להחסיר
פעימה, היא ירדה אל החוף דרך מדרגות אבן, היא נראתה כאילו היא
מרחפת, הליכתה קלילה ושיערה פזור, מחליק עם צעדיה. לא יכולתי
להפסיק לבהות בה עד שעומרי קרא לעברי. "לא בא לי לשחק יותר"
אמרתי לו. "מה קרה לך?" הוא שאל, "אתה רואה את ההיא?" הוא
הינהן, "היא האחת" אמרתי במלודרמטיות שכל כך אופיינית לי. "אז
לך על זה" הוא אמר וחייך, מבליט את גומת החן העמוקה שלו. אבל
לא יכולתי לקום, כאילו קפאתי. המשכתי לשבת ולהביט בה, מתעלם
מעומרי, מתעלם מהחוף, שוכח לחלוטין איפה אני. אולי זו היתה
השפעת החומר שעישנו, אבל הרגשתי שהעולם פסק מלכת, בראשי ראיתי
אותנו ביחד, אבל לא סתם דימיון, ראיתי אותנו בגלגול אחר,
מתחבקים ומתנשקים.
לפתע היא הביטה לכיווני, חייכתי, היא חייכה חזרה, הכרחתי את
עצמי לקום, כל אותו הזמן אנחנו מסתכלים אחד על השני, התחלתי
להתקרב לכיוונה והיא החלה הולכת לכיווני. נפגשנו באמצע הדרך.
הצגתי את עצמי, והיא את עצמה. צדף, זה היה שמה, בהתחלה הוא היה
נשמע לי מוזר, אך לאחר זמן מה הוא נראה לי הכי מדהים בעולם, כל
כך מתאים לה. בכל זאת, העדפתי לקרוא לה אילת, כי היא היתה
מאילת. התרגלתי לקרוא לה כך שכאשר אני נזכר בה היום, אני עדיין
זוכר אותה בתור אילת, ולא צדף.
מוזר, המהירות שבה התחברנו, רצינו להיות לבד, ללכת למקום שקט.
אמרתי לעומרי שאני הולך ושיתקשר כשהם עוזבים את החוף. נכנסנו
לאוטו והתחלנו לנסוע. היא לקחה אותי לתוך המדבר, בהתחלה פחדתי,
אבל משהו בה גרם לי לסמוך עליה. חניתי וטיפסנו ברגל על אחד
ההרים, הגענו לפיסגה והשקפנו על הנוף. זה נחת עלי, כל היופי
הזה, כאילו שערי שמים נפתחו ושלחו אור חזק ומסנוור, מעולם לא
הבחנתי בזה. הכל היה נראה כל כך מושלם, וגם היא. לא היתה לי
שום אהבה בחיי, רק חפוזים עם בחורות שונות, ופתאום אני מוצא את
עצמי במקום הכי מדהים בעולם עם מישהי שגורמת לי לרגשות שלא
הכרתי. שכבנו על החול הקשה והבטנו לשמיים, חלקנו חוויות ושקענו
בשיחה. חשפתי את עצמי לחלוטין, כאילו שאני מדבר עם עצמי, בלי
להסתיר כלום, בלי לפחד. נהייה קר, היא נצמדה אלי, חיבקתי אותה
חזק. "איך הגענו לכאן, את, אני, הנוף המדהים הזה?" שאלתי, היא
ציחקקה, אני עדיין לא בטוח אם זו היתה הרגשה נורמלית, הרגשתי
כאילו אני לא שייך לשם וקרה לי נס. נסעתי לאילת וחזרתי שונה,
מטיול רגיל יצא משהו שאין דרך אחרת לתאר אותו, פרט לקדוש.
בשלושת הימים הבאים שכחתי לחלוטין שהגעתי עם חבריי הקרובים
ביותר, זנחתי אותם, ביליתי רק איתה. עוברים מפאבים לים, משם
לבית שלה, לכל מיני מקומות שלא ידעתי שקיימים. עד שהגיעה השעה
לחזור הביתה, הייתי נשאר אצלה שנה שלמה, אך הייתי צריך לחזור
לעבודה. ניפרדנו, חיבוק חזק אחרון ויצאתי לדרך. אספתי את
עומרי, גל ואייל מהאכסניה ויצאנו לדרך. באוטו היתה שתיקה,
יכולתי לחוש את הכעס שלהם שנעלמתי כך, אך זה לא עניין אותי,
כבר התגעגעתי, ליבי כאב בנסיעה, מחשבות הציפו את ראשי. רציתי
כל כך לחזור, אבל המציאות חיכתה לי. מייד כשהגעתי הביתה
התקשרתי אליה, דיברנו שעות. הרגשתי שאני משתגע, שאני חייב
לראות אותה. היה בי המון כוח, הייתי חייב להוציא אותו, נתתי
אגרופים בקיר. לשמוע את קולה המתוק אומר שהיא נטרפת שאני לא
לידה עכשיו, במיטה, גרם לי לרצות לשבור משהו, כל מטר שהיה
ביננו כעת הנחית מהלומה בנפשי. קבענו להפגש בסוף שבוע הבא, היא
תבוא למרכז.
כך המשכנו במשך שלושה חודשים, מבלים ביחד את סופי השבוע. כל
אותו הזמן אנחנו חוסכים כסף ומתכננים את הנסיעה להודו, עשינו
זריקות וקנינו כרטיס טיסה. לא רציתי לטוס, רציתי להשאר איתה,
בארץ. אך לא יכולתי לבשר זאת לחברים, החלטתי לטוס לשלושה
חודשים ולחזור.
החלטנו לנסוע לטיול ג'יפים במדבר, שבוע לפני הטיסה, מן חופשת
פרידה מהארץ. זה היה רעיון של אילת, שנבוא כל החברה, היא תארגן
שני ג'יפים ואז אני אשאר אצלה כל השבוע האחרון ונטייל קצת לבד
באחד הג'יפים. לדוד שלה היתה חברה של טיולים והוא הסכים לתת
לנו שניים מהג'יפים שלהם ליום הטיול, ואחד לשבוע שאחריו.
את מסלול הטיול אילת תיכננה, היה הכירה טוב את המדבר, הוא היה
אהבתה הגדולה, עד לבואי. התחלקנו לשני הג'יפים, אני עם איל
ואילת בראשון, גל ועומרי בשני. גל נהג בג'יפ שלהם, אני בשלנו,
מוביל את הדרך כשאילת מנווטת אותי. מאותו הרגע אני זוכר דברים
במעומעם, אנחנו צוחקים באוטו, אני מתלהב מהנוף, איל אומר משהו
ואילת מצחקקת לידי. לפתע אני רואה את גל מנסה לעקוף אותי באמצע
ירידה תלולה, הג'יפ שלו נזרק הצידה, ומתהפך, מידרדר בירידה ואז
נעצר, תלוי על בלימה, מתנדנד ומוטה על הצד, גל הזדחל החוצה
במהירות דרך החלון, עומרי לא יצא אחריו, גל ניסה למשוך אותו,
אך הג'יפ איבד את שיווי המשקל והחל שוב להדרדר לתוך התהום,
מהירותו התגברה ולפתע נשמע פיצוץ וראינו אש עולה ממנו. עמדנו
המומים, קפאנו, קשה לתאר את אותם הרגשות שעברו בנו. עמדנו שם
בשתיקה, כוחות חילוץ הגיעו, מסוקים, ג'יפים, אך לא נותר מה
לחלץ.
חבר שלנו, החבר הכי טוב, נותר ממנו רק עוד שם במדבר, רק עוד
גלעד.
עשרות סיפורים, זכרונות, כתבתי עליו, תמיד בצורה שונה, תמיד
במוות אחר. אנחנו לא מדברים עליו, אנחנו שומרים את מותו בסוד,
כאילו כך הוא לא התרחש. אנשים חדשים בחיי לא יכולים לעלות על
דעתם סיפור כזה, עבורם גם אם יקראו על כך זו פיקציה. גם על
אילת איש לא שמע, כי לאחר אותו היום לא חזרתי לפגוש אותה.
החלטנו בכל זאת לטוס להודו, להנציח את זכרו במסע משותף, להמשיך
כאילו עוד היה בחיים. בהודו היו ביננו רק שתיקות, לא דיברנו
אחד עם השני, לא הזכרנו את עומרי או אילת, כל אחד שקע לבדו, לא
היתה שימחה ולא חברות. אנשים זרים, בורחים לתוך עצמם, לא
מעוניינים בשום קשר חברתי. לאחר שבועיים כל אחד פנה לדרכו,
היתה הסכמה שבשתיקה, כל אחד הודיע על יעד ולא קיבל תשובה, פשוט
הלך.
שנתיים הסתובבתי לבד, נודד מעיר לעיר, עושה מסעות בהרים, לא
מדבר עם אנשים, רק כשהייתי ממש חייב. כל בוקר התעוררתי לתוך
הסרטים שלי, בהתחלה אילת לא הרפתה את אחיזתה בזיכרוני, ליבי
זעק אליה, חוויתי משברים עמוקים שבהם רציתי למות, כמעט חזרתי
אליה, הרגשתי שהיא תציל אותי, אך תמיד משהו גרם לי לוותר, אולי
ידעתי בתוכי שאיתה הגעגוע לעומרי רק יחריף. הלכתי לישון לתוך
סיוטים, נאבק בעצמי כל דקה, כל שנייה. מדחיק את עומרי ואילת
מראשי, משתמש בכל סם שאני מוצא בדרך, מחפש את השיכחה המוחלטת,
ולא מוצא. שנתיים שבהם כבר לא הכרתי את עצמי, שכחתי את כל אשר
הייתי קודם. בדקה אחת במדבר הפכתי לזקן, לאחר שבדקה אחרת הפכתי
למאושר. כעת הכל זיכרון, אשליית החיים. בהמשך כבר כמעט
השתגעתי, אך איכשהו שרדתי.
אחרי שנתיים נמאס לי, רציתי לחזור. קניתי כרטיס טיסה ועליתי על
מטוס. לא התחבטתי בשאלה אם כדאי או לא, הרגשתי שהגיע הזמן
וזרמתי עם זה.
ברגע שיצאתי מפתח המטוס במדינה שלא הייתי בה כל כך הרבה זמן
השארתי את הכל מאחורי. מאותה שנייה כאילו הייתי אדם חדש. לא
יצרתי שום קשר עם חבריי הקודמים, ולא עם אילת, הם גם לא יצרו
איתי קשר.
התחלתי ללמוד, תואר ראשון במנהל עסקים. התחברתי עם אנשים
חדשים, התעסקתי בדברים שונים. מי שלא הכיר אותי לפני שנסעתי לא
יודע מה אני מסתיר, אף אחד אפילו לא יודע שהייתי בהודו, וכמה
זמן הייתי שם. צדף כבר הרבה זמן לא שם עבורי, אלא משהו ששייך
לחוף הים.
פגשתי מישהי חדשה, כשאני מחבק אותה אני רועד, אני חושב על
אילת, על צדף, הראשונה שחיבקתי באהבה והגוף נותר ללא שליטה,
אני לא מצליח להפסיק את הרעידות, זו הדרך של גופי לנסות לאלץ
אותי לספר את מה שאף פעם לא סיפרתי לה, למרות שכבר חצי שנה
אנחנו קרובים. כשהיא תקרא את זה היא כבר תדע.
צדף, אילת, אהבתי הראשונה, החזקה, היא היתה בשבילי כל כך הרבה,
היופי של המדבר שאף פעם לא הצלחתי לראות, לא הייתי שם מאותו
יום נוראי ובטח גם לא אהיה בזמן הקרוב, אך כבר איבדתי את הרצון
לפגוש אותה שוב, הוא נחבא עמוק בתוכי ולא יוצא משם, אני אוהב
אחרת כעת. הזיכרון של עומרי בוער בי, אך אני חי בלי לחשוב
עליו, מתחמק מעימות איתו.
עד שפגשתי את צדף לא חייתי באמת, איתה התחלתי את החיים,
כשעומרי מת מתתי איתו, הפסקתי לכתוב, סגרתי את עצמי כמו שהייתי
לפני אילת. עכשיו אני שוב כותב, אחרי שנים של שתיקה. אני מספר
לכם על העולם שלי, חושף בפניכם כל פרט שהתאמצתי להסוות. בתוכי
נסחפתי למקומות מפחידים וקשים, טבעתי במערבולות, נחבטתי מסערות
חזקות. כל יום אני לומד לחיות, עוד קצת. אך יחד עם זאת עושה
עוד צעד לעבר המוות, אני יודע שאני לא אשאיר דבר מאחורי, רק
דמעות, מצבת שיש קרה, משפחה בוכייה ותו לא.
מידי פעם אני נוסע לים בתל אביב, בעיקר בלילות, ושוקע מולו.
מריח את המלח, מרגיש את הרוח הקרה ומביט עמוק לתוך האופק, תמיד
יש שם ספינה אחת, פגזים רועמים נוחתים מסביבה, הצוות מבוהל, רץ
מהירכתיים לחרטום, הם כבר מחכים למכה שתגיע, הספינה מיטלטלת
בסערה החזקה, מצד לצד, עד שאחד הפגזים פוגע בה והיא מתבקעת,
תוך שניות היא שוקעת במצולות כאילו לא היתה, לא משאירה אחריה
אף זכר.
הספינה הזו, היא אני. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.