הגשם מטפטף, בוכה לי על החלון, והטיפות זולגות לקברך.
אני פה עומדת, מסתכלת על מה שנשאר ממך:
כתובת שאומרת את שמך, תאריך לידתך, תאריך מותך, והמשפט שכל-כך
כואב: "ועודנו נער".
זה היה ביום אביב, היה חם ונעים, יצאת לבלות עם כמה חברים, מאז
לא חזרת. ועכשיו הטיפות נופלות, נופלות לי על הפנים, ונופלות
לתוך קברך הטרי. בקבוק הקולה עוד עומד שם, רוצה שתקום ותקח
אותו, הרי זה הדבר שהכי אהבת.
עומדת פה ולא מאמינה איך הדבר הזה קרה. מנסה לעקל, ולא מצליחה
ורק הדמעות מצטרפות לטיפות הקרות.
לא יודעת איך להמשיך, כשאתה לא פה, החיים שונים. אין מי שיציק
וישאל שאלות מעצבנות, אין מי שיתפלסף בלי סוף על שטויות.
התמונה שלך מפולין, עושה דרקון מצחין, תלויה אצלי בחדר, עדיין
מתעקשת להראות ממך סימן, זה מראה דבר מאוד פשוט, שאתה עדיין
נמצא כאן. בתוך ליבי השבור.
תשמור עלינו מלמעלה...