לא יודעת מה קרה לי בזמן האחרון, טוב הזמן האחרון הוא בערך
שנה... הכל השתנה. פעם כל הזמן הייתי בוכה, בחוץ הייתי עם
מסכה. כן, כולם אומרים לי שאני תמיד שמחה ואף פעם לא רואים את
מה שמתחת לשמיכה. כשאני יושבת בלילות ובוכה.
אבל פתאום בלי שום סיבה אחרי שמיליון שנה לא מצאתי אהבה אחרי
שכמעט אף אחד לא הסתכל עלי ברחובות וזה קרה רק בחלומות, התחילו
להגיע אנשים נחמדים ולא נחמדים וחלק רדפו וחלק רודפים
חלק מדברים וחלק שותקים הסבילים קרובים והטובים רחוקים והכל
מסביב מלא אנשים, אוהבים, חברים, דואגים, ישנים. אבל משום מה,
פתאום, הכל מוזר ומתחיל להיות יותר מדי זר. לפעמים בא לי לחזור
למה שהיה פעם ולשבת מתחת לשמיכה, לבכות כמו ילדה קטנה, כי זה
הכי כיף זה תמיד שיחרר עם הקטורת על השולחן ודיסק של אביב
שהתנגן בקול רם. אבל פתאום הכל נעצר, העיניים מסרבות לדמוע
הגרון לא חונק, המערכת מסרבת להשמיע שוב שיר כואב והקטורת
מפזרת רק ריחות של אוהב. ואני יושבת עם עצמי בזמן שאין לי
ורוצה למצוא את הפינה השקטה שמזמן חסרה לי. כן אני ילדה קצת
משוגעת אם תגידו או לא אני מתגעגעת לדיכאונות. זה חסר לי. טוב
חייתי עם זה כבר 15 וחצי שנה אז למה כל חיי השתנו בשנייה?
כבר שנה שלא בכיתי באמת, אני לא יכולה לספור כבר את כל החברים
שהתווספו לי, את כל האנשים שנפתחו אלי, את כל הבנים שרצו אותי,
את כל הפעמים שאני ואחותי ישבנו ודיברנו וצחקנו, את כל המחמאות
שחילקו לי, את הכל. נכון זה כיף אבל חסר לי האמת, אני מרגישה
שאני חיה בתוך בועה שגדלה מיום ליום וכל שניה הולכת להתפוצץ
וכל הקרום העדין שלה הופך לים של דמעות מלוחות שבחיים לא אספיק
לשתות.