[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר צביק
/
נטול את יכולת להרגיש

כולם תמיד סיפרו לי שהדבר הראשון אחרי הבדיקות בבקו"מ שעשו להם
זה להעלות אותם לאוטובוס ולצרוח עליהם. משום מה חיכיתי לזה.
אבל זה לא קרה. אחרי שכולם סיימו את הבדיקות הרפואיות שלהם
הרופא קרא לי שוב. הוא ביקש ממני לפתוח את הפה והציץ פנימה עם
מכשיר מתכת קר ופנס, מכשיר שדי הזכיר את הדבר הזה שאיתו בודקים
את האוזנים. "בדיוק כמו שחשבתי" הוא ציין ושירבט מספר אותיות
על התיק הרפואי שלי. "אתה יכול ללבוש את החולצה" אמר. ואני
בכלל לא הבנתי בשביל מה הייתי צריך להוריד אותה. "רישמיות
בלבד" הסביר. יצאתי החוצה ומיד קראו לי למשרד של מפקד הבקו"מ.
"אתה מבין אופיר, יש לך סעיף 26544" הוא אמר וספק את ידיו,
הנהנתי בראשי לאות הבנה למרות שלא היה לי שמץ של מושג על מה
הזקן מדבר. "זה אומר שאתה נטול את היכולות להרגיש" חש צורך
לשתף אותי. "אז מה?" שאלתי. "אז יש לנו תפקידים בשביל שכמוך"
אמר. "תפקיד?" שאלתי בתמיהה, "אני לא צריך לעשות טירונות
קודם?". "לא, לא" פסק נחרצות. "הטירונות נועדה להשפיל את
החיילים כדי שיוכלו לעשות כן לבאים אחריהם, ואתה הלוא נטול
רגשות, אין בכך שום טעם". הדבר נשמע לי די מטומטם, אבל כך גם
כל צורת חשיבתם של ה-מרגישים. ואני כפי שגילה כבר הרופא, אינני
נמנה על אלו. "אתה תהיה במקצוע שרק יחידים משרתים בו, מקצוע
מספר 5400 ברשימת המקצועות הצה"ליים, הלוא הוא רוצח שכיר." הוא
הישיר את מבטו לעיני, ואני מיצמצתי פעמים ב- 60 שניות. לאחר
מכן הוא פתח את מגירתו והושיט לי ביפר עם מסך שבו נכנסות 6
שורות. "לך עכשיו לדיזינגוף, תטייל טיפה, אנחנו ניתן לך הוראות
באמצעות הביפר". "בסדר" השבתי ויצאתי מן המשרד שלו. הכל נעצו
בי את מבטיהם ושמרו על מרחק מה ממני. הצמדתי את הביפר למדים
הירוקים והלכתי לתחנת האוטובוסים. תוך 45 דקות הייתי כבר בת"א.
צעדתי לי שם, ליד הכיכר, קניתי לי גלידת וניל והבטתי סביב, אף
פעם לא הבנתי מה הם מוצאים בלהסתובב חסרי כל מטרה בתוך כל הרעש
וההמולה. התיישבתי לי ליד המזרקה ולפתע צפצוף מעצבן נשמע מתוך
הכיס במכנסים הירוקות שלי. היה זה הביפר. הוצאתי אותו מכיסי
והבטתי במסך האפור שלפתע היה בהיר יותר. כתוב היה שם:

הודעה נכנסת:
"אופיר, מימינך ישנו
גבר במעיל חום,
חולצה משובצת וכובע,
חסל אותו
ותסתלק משם"

כיביתי את הביפר והבטתי שמאלה, אכן עמד שם אדם שענה לתיאור זה.
ניגשתי אליו והבטתי בידי, לא היה בידי דבר מלבד הגלידה. קפצתי
עליו והצמדתי אותו לריצפה. הוא לא הבין ממש מה קורה. דחפתי את
הגלידה שלי לתוך פיו וסתמתי את אפו. הוא ניסה להתנגד, אך כעבור
מספר שניות טעם הוניל הכריע אותו והוא נחנק למוות. ניגבתי את
שאריות הוניל מפיו והסתלקתי. כשהייתי באוטובוס בחזרה הביתה
ציפצף הביפר "מצויין" היה כתוב שם. בעיתון שלמחרת דווקא היתה
ביקורת פחות חיובית. "פלג ימני קיצוני תקף שגריר גרמני ורצח
אותו למוות בעזרת כלי נשק חדשני שלא מותיר עקבות" פאניקה
תקשורתית גדולה היתה מסביב לעניין ואני אפילו קיבלתי איזה שבוע
רגילה אחרי יום בצבא.

וכך למעשה המשיך שירותי הצבאי, הוא לא היה קשה במיוחד, הייתי
יוצא פעם בחודש לאיזה משימה ואז מקבל שבוע רגילה, לא היו לי
שמירות או מטבחים למען האמת גם לא הופעתי במחשב ופעם אחת כשאמא
התקשרה לשאול אם אני שם אמרו לה שאין בכלל חייל כזה כאן
שקוראים לו אופיר. אבל לי לא היה איכפת.  היה לי גלידה בשפע
ושבוע רגילה בחודש.  

"יש לנו בעיה" שמעתי אותו לוחש "הם עלו עלינו" סיפר. מגפיו
השחורים, מדיו הירוקים והעיתורים אשר תמיד הבריקו איבדו מקסמם
בן רגע. הוא היה כה טרוד בענייניו שלו שאף לא שם לב שאני כאן
לצידו. וכשמבטו פגש את שלי, חייך חיוך מהורהר וליטף את גבותיו
העבות. "לך תקנה לך איזה גלידה" ביקש בשקט. וכך עשיתי. ובעת
ששילמתי למוכר 9.5 שקל לגלידת מוקה ווניל עם פיצפוצים ציפצף
הביפר. ניגשתי הצידה ושלפתי אותו הבטתי בו מנסה לפרש את פשר
ההודעה המוזרה:

הודעה נכנסת:
להתראות...

השלכתי את הגלידה והתחלתי רץ בחזרה לעבר הבסיס. רצתי כמו
מטורף, עוד צעד ועוד צעד והם מהירים, לא שלטתי ברגלי. כח
האנרציה לקח אותי קדימה. הריצה הפכה מהירה מדי גם בשבילי, לא
יכולתי לעצור גם אם רציתי, כל רגע חששתי פן אני הולך לפגוש את
הריצפה בחטף. לבסוף הגעתי. אבל זה היה מאוחר מדי. התנשפתי
בכבדות מנסה לייצב את נשימתי. החובשים הוציאו גופה כבדה
באלונקה. זה היה המפקד שלי. האיש שסיפק לי את הכסף לגלידה ואת
הרגילות לאכול אותן. הוא שכב לו ללא ניע, מקל של ארטיק קרח
בטעם רמזור היה תקוע בתוך גרונו, עיניו נשארו פקוחות לרווחה
והוא היה מת למדי.

התיישבתי על אבן גדולה מביט קדימה. לראשונה בחיי ידעתי עצב
מהו. חלום ענקי של גלידה אינסופית הלך ונגנז. אין יותר גלידה
חינם. דמעה קטנה זלגה על לחיי. לרגע חשתי כי אני שומע מוזיקה
שקטה מתנגנת. כל הסובבים אותי כאילו נעלמו וחלל חלק ושחור עטף
אותי. לא שמעתי ולו רחש אחד מתוך כל ההמולה. אף לא את רעש
הסירנות. רק את המנגינה השקטה הדואבת הזו. פסנתר החולף על פני
תווים רבים בעצלתיים מלווה בזימזום קול אישה. כל הרעש, האנשים,
הכל, התהלכו להם לאט. עושים את עבודתם השיגרתית. חיים בחיי
טירוף ושיגעון. ורק אני שפוי. יושב כאן ובוכה על גורלו המר של
העולם. ועוד אני הוא זה שנטול את היכולת להרגיש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא נתפסתי
מאונן:
בחדרי
במרתף
במקלחת
בשירותים


אלוהים כנראה
אוהב את
המאוננים


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/5/99 19:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה