אני בת 9 ואני בוכה ללא קול אל תוך המאוורר בחדר שלי בחושך.
אני בוכה: "אה... אה... אה... ". אין לי מילת בכי וזה גורם לי
לבכות חזק יותר. הגרון שלי כואב עד כדי עוורון.
"אה... אה... " "אמא?" ככה בוכים? "אמא... אמא... "? אבא?
אלוהים?
אלוהים בן 29 והוא יושב בסלון ורואה טלוויזיה ולא שומע אותי
בוכה כי אני בוכה ללא קול. אלוהים לובש עכשיו כותונת לילה
וחלוק בית סמרטוטי ושערו ארוך ופרוע ועיניו שקועות בפניו.
רגליו פשוטות על שולחן הסלון והוא יושב ובוהה בטלוויזיה במבט
זגוגי.
אני מישירה מבט קודח אל המאוורר וצורחת בפה חתום וראשי מתפוצץ.
אני רוצה לא להיות. אני מפחדת מאד. שאלוהים לא יחליט פתאום
לקום מרבצו ולבוא לחדר שלי.
אחר כך אני נרדמת וחולמת על צעדים שהולכים וקרבים וקרבים
וקרבים ולא מגיעים אף פעם. כמו אתמול. כמו מחר.

אני בת 12 ואני דבוקה בגבי אל קיר האמבטיה כמו ספיידרמן.
זרועותי פשוטות לצדדים ורגלי רועדות.
אלוהים עומד בפתח בבגד ים שלם ופניו מסכת מוות.
אלוהים בועט בי בחמת זעם ותופס בשערותי. אני שותקת ועיני
יבשות.
אני הולכת לים.

אני בת 18 ויושבת על הרצפה בחדר הסיוטים שלי. את הקירות צבעתי
באדום. גררתי את שולחן הכתיבה אל מרכז החדר וטיפסתי עליו.
בקפיצות הצלחתי להגיע עם המכחול עד לתקרה וקישקשתי עליה פרצי
אדום.
אני משתעשעת בסכין היפנית שלי.
בסלון יושבים אלוהים והוריו. הם מדברים עלי.
אני לא יכולה יותר לשמוע. אני מתגרה באומץ לבי ומשתעשעת יותר
ויותר חזק. יותר ויותר עמוק. פרק ידי השמאלית נראה עכשיו כמו
התקרה.
בסלון מתלהטות הרוחות. אלוהים וארכי-אלוהים צועקים זה על זה
והמלים בוערות בי.
"היא.! היא.! היא.!"
אני דופקת את ראשי בקיר כדי לא לשמוע יותר. הקפיצים בתוך ראשי
כבר משמיעים צקצוקים וצירצורים ואני לא רואה יותר דבר מלבד
ידי.
"היא.! היא.! היא.! היא.!"
אני לא שולטת בידי. אני מעבירה את הכדור לגורל, שיקח אותי
להיכן שירצה. אני מתנערת מאחריות. משיכת מכחול אחת עמוקה מדי
ופרץ אדום ניתז על הקיר האדום וברק של זרם חשמלי מתפוצץ
בזרועי, מהמרפק עד לקצה האצבעות האדומות.
הגורל לועג לי. ידי בוערת.
אני שומעת את צרחותי.
הדלת נפערת ואלוהים עומד בפתח והדם אוזל מפניו. הוא אינו יכול
להוציא מילה מפיו. אביו מגיע בריצה, עומד גם הוא בפתח ומביט
בבעתה בחיה הפצועה המוטלת מקופלת על רצפת חדר הסיוטים, כולה
מרוחה בדם וצורחת.
הוא מזמין אמבולנס.

בחדר הלבן והמואר אני מסבירה בסבלנות לעובדת הסוציאלית: זאת
טעות מצערת. תאונה.
היא מקשקשת בניירותיה ומשחררת אותי בחיוך מאיר פנים. בחזרה
הביתה, אל משכנו של אלוהים.


אני בת 31. אין לי לב. אין לי רוח. אין לי זוהר.