פעם הייתה ילדה, אחת כזאת חמודה עם חיוך יפה, וזה בכלל לא חשוב
איך קוראים לה.
לילדה הזאת הייתה יכולת מדהימה-לחבק. חיבוק אמיתי, לא כמו
החיבוקים של אנשים אחרים.
היה לה לחיבוק קסם כזה, משהו אמיתי שבא מהלב ויוצא אל הנשמה
לטביעות האצבע.
יש לה חיבוקים של תמיכה, כזה חיבוק שיכול לחבר את כול החלקים
בנפש של אדם מסוים אם הוא מקבל ממנה חיבוק. ויש לה חיבוק מרפא,
שעוזר להתגבר על כול הבעיות והצרות של הבן אדם בתוך הלב. ויש
את החיבוק הכי יפה שהוא חיבוק של אהבה. החיבוק שאי אפשר להגיד
עליו שהוא אינטימי, אבל אפשר להגיד עליו שהוא יפה וכנה,
ואמיתי. לא כמו הרבה אהבות של הילדה הזאת. החיבוק של אהבה הוא
חיבוק שמצטיירת סביבו הילה לבנה ומשכרת, שהידיים פשוט משלימות
את הגוף, והגוף משלים אותם. שהלב דופק חזק-חזק, והוא צמוד לחזה
ואפשר להרגיש איך האהבה נולדת. לידה של אהבה יכולה להיות אצל
הילדה הזאת רק בחיבוק, היא לא יכולה לאהוב אחרת, כי היא הילדה
שיכולה לחבק, ואין לה אפשרות אחרת.

יום אחד הילדה פגשה ילד אחר. הילד הזה היה מיוחד בשבילה. מכול
הילדים שהיא חבקה זה היה הילד הכי חלש, הכי שבור- שכדי לחבר
אותו צריך חיבוק מיוחד-
היא אהבה אותו, אבל היא לא ידעה את זה, כי הילד לא הרשה לה
לחבק אותו.
היא בחיים לא פגשה כזה ילד מוזר, שלא רוצה להתחבק והוא לא צריך
להתחבק.  הילדה שהייתה תמימה אמיתית, לא ידעה  איך להתמודד עם
הילד שלה. היא לא ידעה שהיא אוהבת אותו, וזה לקח ממנה את האמת
שלה, בהתחלה לפחות. זה לקח ממנה את השלמות והשלווה שלה, וזה
גרם לתופעות לוואי מוזרות ביותר בשבילה: דמעות. הדברים האלה
שיוצאים מהעיניים, היא כול כך פחדה מהדמעות האלה, אבל הילד שלה
הסביר לה שזה אומר שהיא אנושית. הילד הזה שהיה לו את הכוח הכי
חזק בעולם,  לגזול לאנשים את ההילה שלהם, ידע שהוא קרע אותה
מבפנים. הוא ידע שהיא בוכה בגלל שהנפש שלה קרועה, כי אחרי שהיא
טעמה את הכאב שהוא גרם לה, הפצע כבר לא יכל להחלים.

הרבה זמן הילדה לא חיבקה אף אחד. היא הייתה כול כך שבורה
ועצובה, וההילה הלבנה שלה הפכה להילה שחורה, אנשים לא רצו ממנה
חיבוקים יותר. היא לא יכלה לעזור לאף אחד, וזה החמיר את מצבה
אפילו יותר. והילד שלה, שהיה האדם החלש הזה, גדל ורקם לעצמו
הילה משלו.
וככול שהיא נעשתה שחורה יותר ויותר, הוא נעשה לבן יותר ויותר.

יום אחד, הילד של הילדה היה כבר מוכן. מוכן לעשות את הדבר שהוא
יתחרט עליו הכי בחיים, אבל גם יאהב הכי בחיים. יש אנשים היו
קוראים לזה בגידה, אהבה, התמכרות, אבל זה היה פשוט החלפת
כוחות, כמו להתמכר לסם, כמו לאהוב את הכאב, כמו לעשות את הדבר
הלא נכון אבל לגרום למישהו להרגיש אושר, או משהו שמתקרב לזה.
הילד רצה לשמח את הילדה שלו. הוא ידע שהיא בחיים לא תצליח
להרגיש את אהבה אליו אם הוא לא יחבק אותה.  אז הוא חיבק אותה,
והיא חיבקה אותו. ואז משהו קרה, משהו שהילד לא ציפה לו. הילדה
שכבר הייתה גמורה ושבורה, והחיבוק הזה, החיבוק שאי אפשר להגיד
עליו שהוא אינטימי, אבל אפשר להגיד עליו שהוא יפה וכנה,
ואמיתי. החיבוק של אהבה הוא חיבוק שמצטיירת סביבו הילה לבנה
ומשכרת, שהידיים פשוט משלימות את הגוף, והגוף משלים אותם. שהלב
דופק חזק-חזק, והוא צמוד לחזה ואפשר להרגיש איך האהבה נולדת.
החיבוק הזה לקח לה את שארית הכוחות, ובלי הכוחות האלה היא
הייתה חשופה ורגילה כמו כולם, בגלל זה היא לא הרגישה אהבה- היא
הרגישה שנאה. שנאה אמיתית וכואבת, וזה מבחינתה היה הדבר הראשון
שהיא הכירה, וזה היה הרבה יותר מאהבה.
והילד שנשאר עם הכוחות אבל לא עם האמיתיות והכנות, נהפך לגוזל
חיבוקים במקום נותן חיבוקים. וזה היה החיבוק האמיתי האחרון
בעולם. החיבוק האחרון בעולם.