בכל תמונות הילדות המוקדמת שלי, הפנים שלי נראו מוסתרים בשערות
קטנות ושחורות.
לא בראש, בעיניים. ריסים. אני בחיים שלי לא ראיתי אדם חוץ ממני
שיש לו כל כך הרבה ריסים. כשלמדתי להסתכל במראות כבר התחלתי
לספור אותם. תמיד הצלחתי להגיע לשלוש ואחר כך זה היה בלתי
אפשרי. אימא שלי הייתה צוחקת עלי כשהייתי מנסה לספור ריסים.
היא הייתה בעדינות ובשקט צובטת לאבא שלי את הזרוע, שיסתכל על
הילדה המטורפת שלהם,
היא סופרת ריסים.

אני לא זוכרת מי סיפר לי את זה, אולי סבתא שלי- שאם נופל לך
ריס מהעין, ואת מבקשת בלב משאלה ומעיפה אותו, אז המשאלה תתגשם.
חשבתי על כל הריסים שיש לי על העיניים, והגעתי למסקנה שאם כל
יום היה נופל לי אחד הייתי האדם הכי מאושר בעולם!
כל יום הייתי מבקשת משאלה או שתיים לפחות, מעיפה את הריסים הכי
רחוק שאפשר,
אולי ככה המשאלה תתגשם יותר מהר.  במבט אחורה על הילדות שלי,
אני אומרת שהאובססיה שלי לריסים הייתה כמו של כל ילדה אחרת
לשיער שלה או לנעליים שלה, רק שמשום מה אף אחד לא ציפה שילדה
בת 6 תאהב כל כך את הריסים שלה.  בכל זאת- אלה רק ריסים.

כשעברתי דירה והתחלתי ללמוד בכיתה א',  היום שם הרבה ילדים
מוזרים, שגם להם היו אובססיות משונות כמו כדורגל וחידוד
עפרונות, אבל היה איתי בכיתה ילד מוזר במיוחד, שכמעט ולא היו
לו ריסים. ממש לא. הריסים שלו היו קטנים ומעטים וזה תמיד נראה
שיש לו עין נורא גדולה. אף פעם לא דיברתי איתו, כי פחדתי שאני
אפלוט משהו על הריסים הקטנים שלו, וזה לא יהיה כל כך נעים.
הצבע מהפנים שלי הפך לבן כשהוא בעצמו התקרב אלי ושאל אותי על
הריסים שלי.
"תגידי, נולדת ככה?"
"מה?"
"עם הריסים. ככה נולדת?"
"כן. ואתה? ככה נולדת עם הריסים?"
"כן. למה יש לך כל כך הרבה ריסים?"
לא מצא חן בעיני שהילד ללא הריסים פתאום התעניין כל כך בריסים
שלי.
"כי ככה! לך אין ריסים אז תלך."
"את יכולה לתת לי ריס אחד?"
אני חושבת שאם לא היו שם כל כך הרבה ילדים בחצר הייתי אולי
בוכה. מה זאת אומרת הוא רוצה ריס אחד? ריס שלי? ואם הוא ייפול
לו והוא יבקש משאלה? המשאלה הזאת תתגשם עלי כי זה הריס שלי! אי
לא מוכנה לסכן את חיי בשביל שלילד הזה יהיה ריס שלי.
"מה פתאום שאני אתן לך ריס? הם שלי הריסים!"
"מה אכפת לך? יש לך מלאנת'לפים ריסים! לא יקרה לך שום דבר אם
תתני לי אחד!"
"אז אתה מבטיח לא לבקש משאלה?"
"איזה משאלה?"
אני חושבת שבאותו רגע הוא קצת התחרט שהוא שאל על הריסים של
ילדה מוזרה כזאת.
"מה אתה לא יודע שאם נופל לך ריס מהעין ואז אתה מבקש משאלה בלב
ומעיף אותו אז המשאלה מתגשמת?"
"מה באמת!?" העיניים שלו בהקו מרוב פליאה. "אני חייב ריס
אחד!"
"אני אתן לך רק אם תבטיח שלא תבקש משאלה!"
"אבל למה?"
"כי אם אתה מבקש משאלה, היא תהיה עלי, וחוצמזה אני לא רוצה
לחלק משאלות חינם לכל מי שבא לו."
כאן סיימה את דבריה מומחית הריסים הגדולה בעולם. יחסית לילדה
בת 6 היו לי דרישות מחמירות.  נתתי לילד ריס אחד והוא שם אותו
על העפעף. כל היום הסתכלתי ששוב דבר לא קורה לריס היקר שלי,
שהוא לא נופל, שהוא לא מתקמט, שחס וחלילה אף אחד לא מבקש איתו
משאלה. כי למרות שהיו לי 'מלאנת'לפים' ריסים, אני דואגת לכל
אחד בצורה אישית.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם. שרפו לי העיניים וירדו לי דמעות. לא
ידעתי מה לעשות. רצתי לאמבטיה וקראתי לאימא שלי בצרחות אימה
אדירות כשהסתכלתי במראה. נשרו לי 4 ריסים. וזה דבר שבחיים לא
קרה לי. במקרים קיצוניים נושרים לי שניים ביום, אבל אף פעם לא
נשרו לי ארבעה ריסים! והם לא הפסיקו לנשור, כול כמה דקות ירד
לי עוד ריס ועוד ריס, אימא שלי אמרה שזה אולי בגלל שהעונות
מתחלפות, אבל לפי דעתי היא הייתה באותו שוק שאני הייתי בו.
"אבל יש לי מלאנת'לפים ריסים! הם לא יכולים ככה סתם ליפול!"
בכיתי כל הבוקר גם בדרך לבית ספר.

כשהגעתי לבית ספר כל העיניים שלי היו אדומות מבכי, והשפה שלי
רעדה בקצב מהיר.
הילד שהלוויתי לו את הריס התיישב לידי והסתכל עלי במבט
משתאה...
"אני...לא...אני לא מאמין! וואו!"
"מה אתה מסתכל עלי ככה?" הסתרתי את העין שלי עם כף היד, רק הוא
חסר לי שיראה שנפלו לי כל הריסים.
"נפלו לך..נפלו לך כל הריסים! זה באמת עבד! תראי עכשיו לי יש
ריסים!"
"אתה גנבת לי את הריסים???" עוד דמעות זלגו מעיני.
"מה פתאום! אני פשוט..." הוא נראה כמו מי שנתפס בשעת מעשה. הוא
שינה את פרצופו הקטן והשמנמן לנבוך.
"מה עשית?? לאן לקחת לי את הריסים!!??" שאגתי בבכי.
"אני רק... אני רק ביקשתי משאלה."
"משאלה??? אתה ביקשת משאלה?!?" הנחתי את הראש על השולחן
והסתרתי אותו בכפות ידי. בכיתי כל כך הרבה, והרגשתי בחסרונם של
הריסים שלא היו שם כדי לספוג את הדמעות.        
" אני רק ביקשתי, שתתני לי קצת ריסים... משלך... זאת לא
משאלה..גדולה כל כך..."
אני לא הקשבתי לו, גנב הריסים הקטן. שבוע לקח לי להתגבר על
אובדן הריסים, למרות שתוך יומיים הם צמחו לגמרי מחדש והם היו
עוד הרבה יותר ארוכים ויפים. מאז לא נתתי לאף אחד ריסים, או
משאלות. וכל מי ששאל אותי אי פעם על הריסים שלי, אי אומרת לו
דבר אחד
'אם אין לך ריסים משלך, אז נדפקת.'