בגיל חמש, גרתי ליד שכנה קטנה וזקנה. כאלה שכול הילדים בשכונה
אוהבים להציק לה, ותמיד יש לה איזה סיפור סוחט דמעות שמופיע
בערוץ המקומי. אבל אותי זה לא עניין למרות שגם אני נהניתי
להציק לה, כי מה שבאמת רציתי היה את הגינה שלה. לאימא שלי אף
פעם לא היה זמן לגינות, לאף אחד- בכלליות לא היה זמן. היא אף
פעם לא השקתה עציצים,אף פעם לא גידלה אפילו עובש. הגינה של
הזקנה הזאת הייתה הרבה מיוחדת מכול הגינות בשכונה.
במשך כול השנה היא הייתה ריקה אפילו מעפר, וכול הילדים נהנו
לחפור בורות ולזרוק חול- ואחר כך לברוח כשהזקנה הייתה חוזרת
הביתה למצוא את הילדודס הופכים לה את התולעים באדמה. הזקנה אף
פעם לא נגעה בגינה הזאת, היא הייתה קטנונית מדי ועקומה מדי
בשביל לשים עציץ. אבל היו תקופות שהגינה הזאת פרחה, ולא סתם
פרחה, פרחה בצהוב. בסביונים. אחרי הגשם, בחורף הגינה הריקה
הייתה מתמלאת בסביונים. שום דבר אחר חוץ מסביונים, לא חרציות,
לא חמציצים, לא דשא. רק סביונים. ואז פיתחתי את האהבה שלי
לפרחים האלה. כשהיה יותר מדי בוץ בחוץ והאימהות כלאו את
הילדודס שלהם בבתים, הייתי מתיישבת על החלון ומסתכלת בסביונים
האלה. היו שם מלא, היו ימים שניסיתי לספור אותם, לדבר איתם,
לשיר להם שירים. אחרי ששרתי להם את כול השירים שלמדתי בגן,
וראיתי שהם לא גובהים החלטתי לשיר להם שירים של אבא. שרתי להם
אלטו ג'ון (בג'יבריש) פינק פלויד, וכל מה שהיה לאבא שלי במערכת
סטריאו. אבל הסביונים לא גדלו. הם לא גבהו בכלל. כול יום מאז
הרגע שהם פרחו הם התקפלו ונעשו קטנים, ואז בסוף השבוע נבלו
לגמרי. והגשם הפסיק- ושוב הילדים יצאו לחפור בורות ולזרוק חול.
ורק אני התגעגעתי לסביונים האלה, שיוצאים לשבוע אחד בחורף,
בגינה של הזקנה. וככה כול שנה התמלאה הגינה הזאת ואני מעולם לא
התרגלתי לכך שהסביונים היפים שלי נשארים שבוע ואחר כך הולכים.


ואז למדתי בבית ספר שסביון הוא צמח בר. ונזכרתי שיש כזה שיר.
אבל לא זכרתי של מי. צמח בר שצומח על ידי עצמו ולא כשבני האדם
מטפלים בו. המורה אמרה שאי אפשר לטפל בסביונים, בגלל שהם צמחים
שנובלים וצומחים מהר.
ואני התלהבתי שיש לי  סביונים עצמאיים, שלא צריכים שאף אחד
יטפל בהם כדי לגדול.

בזמן מסוים הפסקתי להסתכל על הסביונים האלה בגינה של הזקנה.
התחלתי להסתכל על סביונים במקומות אחרים, שמה חשבתי שהם כן
מקשיבים לשירים של מטליקה, וכן צומחים לגובה אם שרים להם ברי
סחרוף.
גם בגינה של סבתא שלי ניסיתי לשיר לסביונים, אבל הם לא הקשיבו.
אולי סביונים הם לא מסוג הפרחים המקשיב- אולי הם נורא עסוקים
בלצמוח מהר ולגדול מהר, שאין להם זמן בשביל ילדה  כבר בת 10
ששרה שירים של אבא.
אימא שלי אמרה שאני צריכה לחתוך את פינק פלויד, ולעבור לרמי
קלינשטיין.

והיום, כשאני באה להסתכל לפעמים על הגינה של הזקנה בחורף, שכבר
מוכרת את הבית לזוג צעיר והריוני, ועובדי העירייה מתחו פסים
צהובים מסביב לגינה- עדיין יש  שם את אותם סביונים בדיוק. הם
אף פעם לא חרגו מהפסים של הגינה, והיום אין סיבה שהם עדיין
יעשו את זה. ואני נזכרת בעצם כמה אני עדיין רוצה גינת סביונים
משלי. גינה עם מלא סביונים. ומן שובבות של ילדודס מהשכונה
תקופת אותי, והנה קטפתי ארבעה סביונים, בעצם אף פעם לא קטפתי
סביונים מהגינה של הזקנה. והנה עכשיו אני קוטפת.

ולמחרת עברתי לבית החדש שלי, וקברתי באדמה את הסביונים של
הזקנה, וקיוויתי שאולי כשאני אהיה זקנה ועקומה כמוה, וכול
השכונה הזאת תתמלא ילדים, גם לי יהיו סביונים בגינה, כול שבוע
בחורף. והם לא חייבים להקשיב לפינק פלויד, הם לא חייבים להקשיב
בכלל, כי בסך הכול...הם רק סביונים..לא?