הוא היה באמת יפה כמו מלאך, והיה בו משהו מהעצבות של מי שקצצו
לו את הכנפיים,  אפילו שלא היו לו שום סימני אלימות על הגוף,
אלא רק בגד לבן, פשתני, ואור רך, נוגה, שהפך את השתי-וערב של
הבד לעלילה רבת משמעות. הילה לא הייתה לו, גם לא כנפיים, אבל
משהו בגוון האדמומי של הלחיים, ובניצוצות - השדוניים? - שבקעו
מעיני הברקת שלו, גרם לי לחשוב שאולי בזה מדובר. היופי הזה,
השמימי, פנים עדינות, מחוטבות, שיכולות להיות פני נער צעיר
מאוד, כמעט ילד עדיין אבל כבר לא, או פני נערה מבוגרת מעט
יותר; והיה גם החיוך ששילח בי, היכן שהוא על הרצף בין מעודד
למזמין למפתה, חיוך שרמז לעולמות שלמים שהוא מכיר ואני לא.
עדיין לא.
  "את ביקשת משאלה, לא?", הוא אמר פתאום בקול הפוך לגמרי ממה
שציפיתי: נמוך, אפילו צרוד ומחוספס מעט, כמו של מי שמעשן כבר
שנים. ולמרות ההבנה ששם, למעלה, ייתכנו חוקים אחרים להתאמה בין
קול למראה, לא הצלחתי להתגבר על החרדה שעורר בי הקול השרוף,
המעושן. ניסיתי לדמיין אותו עם סיגריה ביד, וזה לא הסתדר לי,
אם כי הטבעות האפרפרות היו יכולות לשמש לו הילה נפלאה. צחוק
קטן ועצור חמק ממני.
  "אני לא יודע למה את צוחקת", הוא אמר - ואני חשבתי, איזה
מזל, הוא לא קורא מחשבות -  "אבל את הבעת משאלה, ממש עכשיו,
אחרת לא הייתי מגיע". הוא עמד להוסיף עוד דבר מה אבל נעצר,
מחכה לתגובתי. בינתיים הוא התיישב לו בנינוחות על שולחן הכתיבה
שלי, ברגליים משוכלות. מכיס חבוי בבגד השזור שלו הוא שלף מצית
וסיגריות והדליק אחת לעצמו. המתנתי דרוכה לטבעות ההילה שיפריח,
אך רק סילונות קיטור דקים יצאו מבין שפתיו, לבנים להפליא.
  ניסיתי להתחקות אחר המחשבות שעברו בראשי לפני שהוא הופיע.
מה ביקשתי? אני רוצה כל הזמן דברים, בטח, אבל ממתי אני מביעה
משאלות?
 "יש לך שלוש משאלות", הוא סינן עם הסילון האחרון ומעך את
הבדל. "זה באמת, וכדאי שתחשבי על כך ברצינות. זה לא קורה יותר
מפעם בחיים".  
  האמנתי. תוך שניות נסק הלב שלי אל תוך השמיים. שלוש משאלות,
שלוש משאלות!!! מתיקות עזה ודבשית של שמחה עמדה להציף אותי על
גדותיי.
 כמה רגעים אחר-כך הגיע השפל של מנגנוני המתינות ושיקול הדעת
שלי. נזכרתי בסיפורי שלוש המשאלות שאני מכירה. בסוף זה הרי
תמיד נגמר רע, והמבקש חוזר למצבו העגום הראשון, אם לא למטה
מזה. עני, חמדן וטיפש כמו שהיה, נוסף עכשיו לחייו הטעם החמוץ
של ההחמצה.
 פתאום חזר אלי זיכרון הנשכח של תקופת ילדות שלמה, בה עסקתי
הרבה ביני לבין עצמי בשאלה מה לבקש אם יבוא אליי קוסם עם שלוש
משאלות. זה נראה לי חשוב אז, להתכונן מראש, הרגשתי קצת נבוכה
עכשיו, להיתפס כך, לא מוכנה. התחלתי לחפש - מהר מהר - שלוש
משאלות בשביל היצור הזה, שיושב לי כאן בישיבה מזרחית על שולחן
הכתיבה שלי ומחכה לתשובה.
 דבר ראשון חשבתי על אבנר. ברור שכל יום אני חושבת על לפחות
שלושה 'הלוואי ש...'ים שקשורים אליו ולאיך שהוא היה צריך
להיות. אבל אז הסתכלתי על הנגה שהקיף את המלאך הזה מסביב
והרגשתי ממש לא נעים לשתף את היצור הזך הזה, מעשן או לא,
בעניינים שלנו, שיכולים לפעמים להיות, איך לומר את זה, די
ארציים. אחר-כך חשבתי על כסף, לא שזה שמיימי במיוחד, אבל תכף
נזכרתי שנית בכל אלה שהיו חמדנים מדי וכך הפסידו את המשאלות
שלהם, וחשבתי שאולי זה לא רעיון כל-כך טוב. רציתי להוסיף לעצמי
כל מיני תכונות חדשות, ומיד הסתבכתי: מה לבחור? מה חשוב באמת?
ניסיתי לדמיין את עצמי עם תכונות אחרות וכבר לא הייתי בטוחה
שאני מזהה.
 מרוב בלבול הרגשתי כבר לא בטוחה בכלום. כל-כך לא בטוחה עד
שפתאום שמעתי את עצמי שואלת, ותוך כדי ששואלת כבר מצטערת,
"תגיד, אתה בטח יודע, מה בדרך-כלל מבקשים?"
הוא חייך את חיוך שבעת הרקיעים שלו אבל לא ענה, ורק הסתכל עלי
בסלחנות ואמר "את לא חייבת להחליט עכשיו".
"אני לא?"
"לא" הוא אמר, והושיט לעברי את כף ידו הקמוצה, בתנועה של
'תנחשי מה יש כאן'.
 הוא קירב אליי את אגרופו ואז פתח אותו, ואפילו שמעולם לא
תהיתי איך נראית יד של מלאך הסתבר לי פתאום שתמיד ידעתי, לבנה
כזאת, רכה וענקית ובלי אף קמט. היו שם שלוש ביצים, גדולות מדי
בשביל להיות בכף היד הסגורה, אבל זה טריק שכל קוסם מתחיל יודע,
הרגעתי את עצמי. בכל אחת מהביצים האלה, הוא אמר, טמונה משאלה.
הוא הוציא מהכיס שלו קופסת עץ קטנה, שבתוכה היו סיבי פשתן, כמו
בקופסה של אתרוג, ושם בה בזהירות את שלוש הביצים. הוא הניח את
הקופסה על השולחן הקטן שלמראשות מיטתי, ובלי שום הקדמות והכנות
התפוגג לו.
 נשארתי לשבת שם, לבדי, עם שלוש ביצי פלא על מצע פשתני.
ניסיתי לדמיין איך הן נראות, המשאלות, וחשבתי שהן בטח צהובות
ועגולות, חלמוניות כאלה. נזכרתי באפרוחים שאבא שלי הביא פעם
הביתה מהשוק. הם היו ארבעה, אבל מתו אחד אחרי השני. הראשון
ביום הראשון, השני אחרי עוד כמה ימים, השלישי החזיק מעמד עוד
שבוע, ורק האחרון, שדווקא נראה נעבעך, המשיך לחיות ולחיות. הוא
הלך וגדל בקצב מסחרר, השורד, לא מודע לגורל הנורא של אחיו, או
לשינויים המהירים של תהליך ההתבגרות שלו, ודי מהר מצאנו את
עצמנו עם תרנגול קטן שמסתובב לנו בבית בין הרגליים, מחרבן בכל
מקום, מעיר אותנו בבוקר. סבתא שלי אהבה אותו בכל לב, אולי הוא
הזכיר לה את ילדותה הפלאחית. היא הייתה רצה ומנקה אחריו כאילו
היה אחד מאתנו. אני אהבתי בהתחלה, מיום ליום פחות ופחות.
בהדרגה אבל בהתמדה התחלתי לפתח כלפיו עוינות, שהלכה ותפחה
במקביל לגופו של הבוגד המפוטם, כי מי בכלל רצה תרנגול? רציתי
אפרוח! אדיש לכל ההמולה שסביבו, הוא המשיך לגדול ולגדול, מחליף
פלומה בנוצה,  מייבש כל טיפת אפרוחיות מגופו הגס והמתעבה,
ומאוד הוקל לי בעצם כשחזרתי הביתה מבית-ספר באחד הימים והוא לא
היה שם יותר. שאלתי אם מסרו למשחטה, הם אמרו שלאיכר. הייתי אז
גדולה מספיק כדי לדעת שזה לא אומר הרבה.

וכבר עברו כמה שבועות מאז הלילה ההוא, והביצים שהוא נתן לי
עדיין מונחות אצלי, שלמות. הוא לא אמר לי היכן, אז שמתי אותן,
ליתר ביטחון, במקרר, במדף של הביצים הרגילות, בצד שמאל. כבר
חודשיים שאני לא קונה יותר משש ביצים כדי שהן לא תתערבבנה לי
חס וחלילה.
 וכבר כמה שבועות שבכל לילה מחדש מתהפכת בתוכי השאלה הזאת, מה
לבקש, אלוהים, מה לבקש? ומשבוע לשבוע תופסת ההתייסרות יותר
ויותר משעות השינה שלי. את המקרר אני לא פותחת אם אני לא ממש
חייבת. יש לילות שאני, עצבנית ומיואשת מן הניסיון חסר התוחלת
לישון, הולכת סהרורית אל המקרר כדי לשים קץ לעניין, כדי להטיל
אותן סופסוף, אחת ולתמיד, אל הקיר, ולהביט בתאוות נקם בחלמוני
ההבטחה הצהובים ניגרים על המשטח הלבן...  תמיד עוצרת באמצע
הדרך. יש ימים שאני מתעוררת בבוקר אחוזה בעונג הפלומתי של
ההתגשמות האפשרית או שטופה בהתרגשות, טובעת במתק התוסס של
עתיד- אינסוף-האפשרויות שלי.
 וכבר כמה ימים שאני כמעט לא ישנה, ולא פותחת את המקרר אפילו
כשאני מוכרחה. זו הזדמנות של פעם בחיים, אני יודעת, וצריך
לפעול בזהירות, ביישוב הדעת, בתבונה. יום אחד עוד אגיע למשאלה
הנכונה, ורק שעד אז לא יפוג התוקף.