'לבגדים שלך יש ריח של מלחמה'.
'זה מהמילואים'.
'אז תתרחץ לפחות לפני שאתה מגיע אלי'.
'אני גר כאן עכשיו, זוכרת?'
היא צעדה לאחור וסקרה אותו מנעלי צנחנים ועד ראש. 'זכרתי אותך
יותר גבוה. לא התנמכת שם, בצבא?'
'איך רצתי אלייך כמו משוגע מהבסיס...', הוא העביר יד על ישבנה
וקירב אותה אליו.
'מריחים', נרתעה.  
הוא טמן את פניו בסבך המתולתל של ראשה. 'כל השמירות חשבתי רק
עלייך. התגעגעתי לריח שלך, לגוף שלך. בואי'. הוא אחז במותנה,
מסמן את כיוון חדר השינה.
'לא רוצה ריח של מוות אצלי במיטה'.
'די, אל תהיי כזאת', לחש ורפרף בלשונו בחלל אוזנה.
היא התרככה, מפקירה את גופה בידיו המתחפרות.
'לך כבר להתקלח', נסוגה כשהתחיל להוריד ממנה את החולצה.
הוא הרפה.
היא הושיטה לעברו שקית זבל ריקה. 'תקלף את המדים האלה ממך ושים
אותם כאן. נלך לשרוף אותם יחד בבוקר'.


בחצי הלילה התעורר אל תוך דממה חלולה.
הוא קם, הלך לסלון, התיישב על הספה וחיכה.
צעקות חילופי השומרים, טרטור המנוע של ג'יפ הסיור, צפצופי
מכשיר הקשר של הסמל התורן - בלי בליל הקולות המורגל רבץ השקט
כמועקה.
הוא גישש באפלה. לשווא. השלט לא נמצא.
הוא הדליק את האור.
מהמקום בו היה פעם מכשיר טלוויזיה ניבטה אליו קופסת קרטון
פעורה.


בלילה ההוא הנדיד דבר מה את שנתה. עצומת עיניים ניסתה להבין.
היא לקחה שאיפה עמוקה.  
ריח זר עלה באפה.
היא קירבה חוטם ארוך אל הערמה המתגבהת שסימנה את הגבר שלצדה,
שולה רק את ריחו הענוג של שמן התינוקות שבו מסכה את בשרו קודם
לכן, אי - שם בין המקלחת לסקס.
ובכל זאת ידעה שהוא כאן, לצדה.
ברגליים חשופות צעדה על הרצפה הקרה, מגששת דרכה אל הכיסא.
כשנתקלו אצבעותיה במשענת העץ נזכרה איך סגרה את המדים בשקית,
קשרה והשליכה לתוך האמבטיה.
ובכל זאת הוא נמצא אתה בחדר.
ריח של מלחמה.


שורות שורות הם ניצבו מולו, נוצצים באור הניאון של המטבח, מדף
אחרי מדף של סדר הגיוני ויעיל: טונה לצד סרדינים, אפונה וגזר
לצד לבבות ארטישוק, טבעות אננס ליד רסק תפוחי עץ, ואפילו
שימורי דג ממולא. לעוגיות, בעזרתן קיווה להפיג את בדידותו, לא
היה זכר. בארון השני מצא הררי עדשים ירוקות ואדומות, גרגרי
חומוס, שעועית יבשה, לבנה ושחורה, הכל בחבילות אימתניות של
משפחות ברוכות ילדים. במזווה התחתון - ערמות של בצל ושל שום.
במקום הקבוע של הקפה - מאגר עצום של שקיות של חמישים גרם.
במגרת הבקבוקים  התגלו בפניו שלושה פחים של שמן זית ופח עצום
של זיתים. את המקפיא כבר פתח בזהירות, ובצדק. חבילת פיתות
קפואות זינקה לידיו מבין מדפים מתפקעים מרוב לחם.


שלוש צריבות חטופות בכפות הרגליים ו - הופ, חזרה אל המיטה. כמה
הייתה רוצה לסתום אף ושהכל ייעלם! היא פלטה נשיפה ארוכה,
משתדלת להוציא את כל מה שנאגר, החזיקה את הריק בתוכה ככל
שיכלה, ואז, פיה כמו זה של דג מפרפר ביבשה, שאפה, מלאת ריכוז
ותקווה, עוברת משמן התינוקות אל האפטר-שייב, משם אל מרכך
כביסה, הזרע - שם, בסוף, היתמר ועלה לו הריח ההוא, הנורא.
היא עצמה את עיניה וביקשה להירדם, לחלום, להתעורר - שטופת
זיעה, אפילו צורחת - רק לדעת שזה רק חלום, רק חלום, רק חלום,
רק חלום...
היא חשבה להעיר את הגבר המכורבל לצדה, אך נמלאה רחמים עליו, נם
כתינוק או כלוחם השב מן הקרב. היא התחפרה בעמדתה: אף בכרית,
גוף בשמיכה, כפות הרגליים מופקרות. זה לא הקור שמקפיא אותן,
ידעה, זה המוות שזוחל אצלה במיטה.


רעב ומתוסכל חזר אל חדר השינה. הוא נשען על המשקוף והביט בה
שוכבת שם, עטופה כולה, רק כפות הרגליים מחוץ לשמיכה. הוא ביקש
להעירה, אבל אצבע זהירה ששלח אליה חזרה הלומת קור. הוא כיסה את
רגליה, הסתובב ופנה לכיוון המטבח.
באמצע הדרך נתקל בכיסא שעליו איש צעיר, איבריו שמוטים, נשימות
שנתו קצובות, ריר נוזל מפיו. הוא נעצר והביט בו, מנסה לפענח את
האותיות הלבנות שעל חולצתו. הוא עמד לטפוח על שכמו אבל ידו
קפאה באוויר.
בדרכו חזרה אל חדר השינה נזכר במימרה ישנה: "בן אדם זה כמו
שפופרת של מברשת שיניים", כך היה אומר אבא שלו, "אם לוחצים
אותו יותר מדי זה יוצא מהצד השני".
הוא החליט להעיר אותה.


היא חלמה אש גדולה ואת עצמה, עומדת ומשליכה לתוכה, בהתחלה
מדים, אחר כך כומתות ודרגות, שרוכים ותגים. לבסוף, משורות
ארוכות שניצבו על-ידה, החלה לזרוק חיילי צעצוע. בהתחלה נהנתה
מזה, בהדרגה החלו לתקוף אותה ייסורי המצפון. כשהשליכה את
האחרון בשורה נזכרה בחייל הבדיל ובמוכרת הגפרורים הקטנה. דמעות
חמות החלו לזלוג על לחיה.


הוא תקף אותה באלומת אור ישירה. היא הרימה ידיים לגונן על עצמה
- 'השתגעת?'
'איפה הטלוויזיה?'
'נתתי לשכנים.'
'ואת העוגיות?'
'בשביל זה הערת אותי? כאילו לא הספיק לי הריח ממך'. הכרית שלה
הייתה רטובה. היא לא זכרה למה.
'איזה ריח, לעזאזל, ומי הטיפוס הזה על הכיסא בחדר הכניסה?'
'זה בסדר. הוא מחברת השמירה. אין לו ריח.'
'איזה ריח?'
'פצועים, גוססים, הרוגים, אתה יודע. ותסגור כבר את האור'.
'אני יודע.' הוא קירב אליה את מנורת הקריאה, 'ואת, מה את כבר
מכירה?'
'מכירה. עשן, דם, כמו של סטייק, כמו של מדורה'.
'את לא מכירה. לא ראית שום דבר.'
הוא שלשל את מכנסי הפיג'מה שלו, הפשיל את השמיכה ונכנס. בידיים
גסות פער את תנוחתה העוברית, 'זיעה של פחד הרחת פעם?'
היא הביטה בו בעיניים קרועות לרווחה.
'אני מצטער', לחש כשחדר בכוח לתוכה.


דפיקה.
הוא קם לפתוח.
מצדה השני של הדלת עמדו שני בחורים. אחד גבוה, השני משופם.
'בוא אתנו'.
'מה קרה?'
'הייתה פעולת תגמול שלהם, עכשיו תורנו להגיב'. אמר הגבוה.
'מבצע גדול, משהו מהסרטים'. לחש השני נרגש.
'אשתי כאן.'
'זה בסדר, זה כבר לא סוד'.
'תפתחו רדיו. יש צו חירום מחודש, גיוס כללי'.
'מבצע "ברווזים במטבח'''. הוסיף הגבוה.
'במטווח' תיקן השני.
הוא בחן אותם בחשדנות, צמד חמד, לורל והרדי, סטרסקי והאץ'.  
הוא הרכין את ראשו ברוב חשיבות לעברם. 'אשתי... אתם
מבינים...', קרץ ולחש, 'תנו לנו רגע'.
'אז מה?' אמר סטרסקי, והאץ' אמר 'זה לא זמן לעשות ילדים'.
'כוחות עתודה.'
הם גיחכו.
'בסדר', אמר סטרסקי. 'תוך שעה אתה מתייצב אצל קצינת המילואים',
הוסיף האץ'.
הם ירדו במדרגות. קומה, עוד אחת, עוד אחת. כשהגיעו לקומת
הכניסה אותת סטרסקי להאץ'. הם ירדו למקלט.


היא שכבה מצונפת, ברכיים אל החזה, ראשה בכרית הלחה.
הוא עמד מול עצמו שבראי והחזיק את שפופרת משחת השיניים. הוא
הבריג היטב את הפקק ואז לחץ בחוזקה. שום דבר לא יצא.    


על הבטון החשוף השעין סטרסקי את האץ' והפך אותו כשפניו אל
הקיר. 'בוא גם אנחנו', לחש באזניו.
'אנחנו?' אמר האץ' בפליאה, מרגיש איך הזקפה מותחת את הבד
מבפנים.
סטרסקי העביר את ידו על מפתח מכנסיו וחייך. 'יותר מזה אנחנו לא
צריכים'.

סוף


אפילוג  או  שרה שרה סופשמח

'למי שיש משפחה בשווייץ לא נחוץ ביטוח חיים', כך אמרה תמיד
אימא שלו. כשהוא פוגש את הדוד השווייצרי שלו הוא מבין למה, וגם
את האנטישמים. שלוש קומות בבית הדוד, שלושתן משקיפות על אגם
ציריך, שלושתן מצוחצחות באופן נצחי. הוא שואל ומסבירים לו
שמישה מגיע שלוש פעמים בשבוע, רומני. שורות שורות מסודרים
השימורים במטבח, גם שיחי הורדים בגינה רחבת הידיים. בשווייץ,
מספר לו הדוד, מתחת לאלפים, נמצאים המקלטים הכי גדולים בעולם.

בלילה הוא מתעורר, שטוף זיעה. הוא לא זוכר כמעט כלום, רק
שהייתה מלחמה. הוא מדליק רדיו כדי לוודא, אבל הגלים הקצרים
מביאים עמם רק מוסיקה קלאסית, או גרמנית. בטלוויזיה גונחות
נשים ערומות לתוך קווים לוהטים. קולות של פצפוץ מלווים תמונה
של אח בוערת. בחדר ריח מוזר.
הוא קם והולך לחדר האמבטיה. הוא מתיישב על האסלה. הוא מחרבן.
הוא קורא שוב את המכתב ממנה, שמספרת לו איך הכל שם קורס.
הוא רוחץ את ידיו בסבון מקציף ובמים בטמפרטורה נוחה.
הריח נשאר.
הוא מנגב במגבת רכה.