הם לעולם לא יבינו.
אולי זאת הדרך שלי להסביר להם, להסביר להם שאני לא הילדה
התמימה והחמודה שאין לה צרות בחיים ויש לה הכול, שתמיד חשבו
שאני. אני יודעת שאני צריכה לנסות לספר להם, לכולם - להורים,
חברים, לעולם! אבל אני לא מסוגלת, אני לא יודעת איך יגיבו
כשישמעו שאני בדיכאון כבר שנתיים - לא ישנה, לא אוכלת, בוכה כל
יום, רוצה למות...
למות...
הם לא יאמינו שניסיתי למות, להתאבד, לקחת את חיי בידי ולעשות
איתם משהו - להפסיק לתת להם לשלוט בי, ברוחי...
נמאס לי להרגיש ככה. יומיים אוהבת את החיים ככל האפשר ואחריהם
שבועים בדיכאון לא יאומן שמתלווה ברגשות שנאה חזקות לעצמי.
שונאת ללכת לבית ספר, לעטוף את עצמי בחיוך, לצחוק מבדיחות
ובמיוחד לא לבכות. נמאס לי להעמיד פנים למישהי אחרת אבל זה
בעצם מה שכולם רוצים - להעמיד פנים שהכל טוב ואין בעיות.