בגידה וכאב,
למה לך להיות עצובה בפינה ?

תהיות, השאלות לא  מיד נפתרות,
עדיף הפעם לעזוב
מלהתעמת ממכאוב לב המשוואות.

העיניים גדלות - כמו בדולח מבריקות,
דמעות הן דמעות,
בגידה וכאב - מכל הצביטה שבלב.

חוזרת לילדותה, למה, למה שואלות פניה,
ורעד של כוזב  -  כמו החורף הנושף
רוח מצמררת קרירה.


להתנגד להמשך,
האפשר לצאת מפינות עצובות ?
מכל צביטה שבלב -  הלב בוגד, החושים מטעים...
עדיף הפעם ללכת מבלי להביט לאחור,
החורף צוחק ברוח קפוא, הקיץ עוד יבוא והאביב (אותה) ישחרר.

רכבת לנהריה - חיילת בוכה.