שאוני מכאן שדי אופל
שרי מלחמה אפלים
כי פסה נפשי מעולם זה.
שאוני מכאן בני החושך
חונקי דמעות ארורים
ברחתי אל תחת כנפכם כמסתור
מבני החיים.

קראתי אליכם משפת צוק
לפני תהום הנשייה
עמדתי שם וחיכיתי לכם,
רעש בתוך דומיה.
הדי זעקות לבי דרדרו
את החול השחור אל פי התהום
ובאתם, כביכול ללא התרעה,
הרעדתם אותי כך פתאום.

שדי אופל עם אצבעות שחורות,
וצחוק רקוב ומבעית
שרי מלחמה עם חרב כהה
שאותי תבתר ותמית.
ואני רק חייכתי, חיוך ציני-מה,
וחיכיתי, כבר חרש, לקץ.
וחולשה כמו רעל אט התפזרה
בגופי הכואב, העייף.

החלתם גוררים אותי מטה
גופי נשרט על האבנים החדות
ואני, זבה דם ונחתכת
הפסקתי, חדלתי להיות.
וצחוקכם השחור הדהד באוזניי
ואני בדמי מתבוססת
נבלעו זעקותיי המבעיתות
וחרש החלתי גוססת.

נחנקתי מצער, מחוסר אוויר
שדים הביטו עליי וצחקו.
חלקי צחק איתם, נהנה,
סוף של סוף, רצוני הוא, למות...
וכך, ניתץ גופי על לא-כלום
שותת דם ופצוע, רטוב מדמעה,
רצוצה ושבורה נבלעתי
בשחור תהום הנשייה.
אז נפשי השחורה ניתקה מגופי
והשאירה אותו מאחור
נשאה קינה אחרונה ובכתה
והשיאה פניה לדרור.