וכמו כל בוקר במונית, אני עולה, עם עיניים חצי עצומות,
מקווה שהדרך תעבור מהר ושאני לא ארדם ואפסיד את התחנה..
והראש שלי?
הראש שלי כרגיל מלא מחשבות,
בעיקר עליך..
מדקלמת איך ישמע עלי שם המשפחה שלך...
עוצמת עיניים
ומרגישה איך האצבעות הארוכות שלך מטיילות לי על הצוואר..
וקוראת בשקט בשקט בשמך,
שככה רק מלבטא אותו , להעביר אותו בין השפתיים ,פעם אחרי פעם,
נראה לי כמו הבטחה שתישאר ... בזיכרון,
בכל מקום מהווייתי..
אני חושבת עליך,
על החברה החדשה - ישנה שלך...
ואז ,
אני מכריחה את עצמי להפסיק ולחשוב עליך
ומשתיקה את קולות הנפש שלי שקוראים בשמך
כי קראתי פעם באיזה ספר שמדבר על מודעות אישית,
שאנחנו יכולים לבחור,
אפילו את המחשבות שלנו...
ואני חושבת, שזה דווקא נעים לי לחשוב עליך,
ואני לא רוצה להפסיק לחשוב עליך
כדי שתמשיך להישאר
ולא רוצה להתאהב באף אחד אחר,
ולא להיות עם אף אחד אחר
ולא לשכב עם אף אחר,
כי אתה עוד איתי
ואני רוצה להנציח את הרגעים האלה
שחרוטים לי בזכרון
ולדעת, שאני לא צריכה לדקלם את השם שלך במונית
ולחשוב עלינו לפני השינה,
כי
אני לא יכולה לשכוח כלום
לא לשנות כלום...
כי אני אוהבת אותך בדיוק כמו אז,
וקוראת עוד בשמך , בדיוק כמו אז
ויום אחד, אולי עוד אשא את שם משפחתך.. כמו שדיקלמתי אז...