לוציו הלך במדבר. הוא הלך זה ימים רבים. לא יותר משיכל לספור,
אך רבים מכדי שיזכור. המדבר היה שומם. לעיתים פגש לוציו באגמים
קטנים או רוחות קלות, שהנעימו את זמנו בכך ששיחקו בשיערו
ורשרשו ליד אוזניו. לוציו שאף להגיע אל הים הגדול. הוא ידע את
הכיוון שבו צריך ללכת, אך מדי פעם סטה ממסלולו; בכוונה או
בטעות.
ערב אחד, ראה לוציו רוח קלה שהסתובבה בין קבוצות אבנים גדולות.
הוא הביט בה, והיא קרבה אליו. הוא נתן לה לעבור בין זרועותיו
ולשחק בשיערו. הרוח נשארה עמו.
בבוקר, לוציו המשיך בדרכו והרוח הלכה איתו. לוציו מעולם לא היה
כה בטוח בכיוון שבו היה עליו ללכת אל הים, כמו שהיה בטוח בו
בבוקר זה. כעת הרוח שעשעה אותו ברשרוש קל ובמשחקה בשיער ראשו
ובחול תחת רגליו. כאשר עצרו ליד אגם זה או אחר, היתה הרוח מנסה
לנשוף חזק יותר כדי להעלות גלים על פני המים שיבדרו את לוציו.
אך היא היתה חלשה מדי ולוציו עצמו, העלה גלים גדולים בהרבה
כאשר נכנס אל האגמים, או זרק אל תוכם אבנים קטנות.
הרוח לא עזבה את לוציו לרגע. הם נהנו זה מחברתה של זו. ללוציו
היה נדמה כי הרוח היתה עמו מאז ומעולם, שהיא תמיד תהיה עמו,
ושהוא עצמו תמיד ירצה בחברתה.
בצהריי יום אחד, הגיע לוציו אל הים. הוא ראה אותו: עמוק, גדול
ומזמין. הרוח נעצרה לרגע ולוציו הביט בה במבט של פרידה - הרי
שהוא רוצה להיכנס אל תוך הים ואין זה מקומה של הרוח. היא צייתה
לו ועזבה מיד את זרועו. לוציו נכנס בריצה אל הים, והגלים קיבלו
אותו בברכה - הם חיכו לו זה זמן רב. הוא חיבק את הגלים, שחה
ושיחק בהם. הוא היה מאושר ושמח. אך לוציו לא היה רגיל למי הים,
ולכן נאבד ביניהם. היה עליו להיאבק, כדי שיוכל להגיע אל הגלים
שיתאימו לו, כך שיוכל לנשום אויר, להתחמם בקרני השמש ועדיין
להישאר בים, אותו אהב.
לאחר זמן מה, היו זה ימים, או אולי חודשים, ראה לוציו כי ידיו
ורגליו שינו צורתם, ועכשיו היו עליהם סנפירים קטנים - והרי
שבאמת היה לו קל יותר לשחות בין הגלים. הוא מצא את הגלים
המתאימים לו כך שיוכל לשחק איתם או לשכב פרקדן עליהם ולנוח.
לוציו אהב את הגלים האלה.
בוקר אחד, עלה לוציו אל החוף, והרוח הקלה שליוותה אותו במדבר,
שבה אליו ממרחקים. הוא הרגיש איך עברה בעדינות בשערו הרטוב,
ואחר כך בכל גופו שהשתנה רבות מאז נפרדו. הוא נהנה מכך שליטפה
את סנפיריו וייבשה מעט את שיערו. אך הרוח היתה קרה מדי בשביל
לוציו שהתרגל כעת למי הים. הוא הביט בגלים ורץ אל תוכם. מיד
כאשר קפץ  פנימה  הרגיש טוב יותר, מאושר יותר. הרוח חזרה אל
המדבר, וכדי לא לגווע מחוסר תנועה, הסתובבה סביב אבנים גדולות
וקרות. חלקם היו במדבר, וחלקם בים.
לוציו שחה במעמקי הים. הוא החל לפתח זימים, כך שהעלייה על פני
הים היתה לשם קרני השמש בלבד. לוציו אהב את השמש, וכשזאת כוסתה
בעננים התגעגע אליה מאוד.
הרוח עפה, לעיתים, אל הים. היא עברה מעל פני הים בחיפושיה אחר
לוציו. אך גם כאשר מצאה אותו היה ממשיך לשחק בגלים, וכל שיכלה
לעשות הוא - לעבור על פניו מדי פעם ובזהירות רבה כדי שהגלים
הגבוהים לא יתפסו אותה. היא היתה מעדיפה שלוציו יגדל כנפיים,
כך שהיא תוכל לעזור לו לעוף, ותוכל להיות עמו תמיד. לוציו
העדיף את סנפיריו.
מדי פעם היה לוציו יוצא אל החוף ומתחמם בקרני השמש. נח מהשחייה
בים. אז היתה הרוח מנסה להתקרב אליו. גם היא השתנתה: מרב
סיבובים סביב האבנים הקרות, היא הפכה קרה בעצמה. היא התחזקה
בצל האבנים, ורק כאשר היתה בשמש נחלשה מעט. לוציו נהנה לשכב על
החוף ולהתכרבל בקרני השמש, וכאשר עברה הרוח שוב בין שיערותיו,
לא הפנה אליה את מבטו. הוא לא גרש את הרוח, בכל זאת נהנה מעט
מקרירותה. מהר מאוד היה מפנה אליה את גבו וחוזר אל גלי הים.
הזימים של לוציו התפתחו יותר ויותר, וכך גם הסנפירים. הוא
הפסיק כמעט לצאת אל החוף. הרוח חיכתה לו תמיד. כאשר ניסתה שוב
לשחק בשיערו ולרשרש בשקט ליד אוזניו, לא יכל לוציו להבין כיצד
נעמה לו כל כך פעם. כבר לא הביט בה יותר כלל. הוא המשיך תמיד
להסתכל אל עבר הים והשמש. כאשר היה חוזר אל הגלים, היתה הרוח
מלווה אותו, ואף שלא התעקשה שיושאר על החוף והיתה מפנה מקומה
לגלים, נשארה קרוב, בציפייה לשובו.
לוציו הפסיק לצאת אל החוף. הרוח לא יכלה להישאר יותר בין
האבנים הקרות ועפה אל עבר הים הפתוח, רחוק מהחוף. אך לוציו
נשאר במעמקי הים, והיה יוצא רק אל קרני השמש. אם היה רוצה
שהרוח תבוא אליו, כל שהיה צריך לעשות זה לקרוא לה. הוא לא רצה.
הים אהב אותו, ומה שחשוב יותר - הוא אהב את הים.

ייתכן וביום מן הימים, יעלה לוציו  על פני המים ויקרא לרוח
לשוב, אך עד אז תגווע הרוח בין קרני השמש וגלי הים בחיפושיה
אחריו.