אני כבר לא חושבת.
לא חושבת על העתיד.
לא חושבת על עצמי, כי אני בנאדם אנוכי נבוב ורקוב מבפנים.
ואתה, אתה גרמת לי להבין. גרמת לי להבין שהחיים שלי נראים כל
כך מסודרים שבעצם, יש כל כך הרבה דברים בלי שליטה ואם רק הייתי
יכולה לשים עליהם את האצבע אני יודעת שהייתי מעלימה אותם.
אבל בפיזור הדעת שאני שורה בו כעת יש בעיה ענקית בריכוז ובגלל
זה...
בגלל זה כל נשימה נראית לי כמו הר שצריך לטפס. ובגלל זה נראה
שהחיים לא ממשיכים הרבה מעבר לקו האופק, שמצוייר ומעבר לו
משתרע כלום, כמו בציור זול שנמצא עכשיו מול המיטה שלי. ובגלל
זה הכל נראה כל כך מופשט שאני רק טורחת לעצום עיניים.
ויש הרבה אנשים בחיים שלי ואני יודעת שאם אני אחשוב חזק יותר
אני אמצא למה אני לא אמורה להיות איתם, אבל לפעמים זה פשוט
שכולנו אחד ולפעמים אני יושבת לבד ואם אני אמשיך לחשוב כל כך
הרבה יכאב לי שוב ראש, כי אני לא בנויה לחשיבה, אני רק בנויה
כדי להקשיב ולנסות להבין ואז לא להצליח ואז לשבת ולחשוב מה לא
בסדר איתי כי זה די ברור שמשהו בתמונה הזאת לא בסדר. אולי אם
היה משהו מעבר לקו האופק.