היא תמיד חיה בשקט בתוך עצמה.
אף פעם לא מוציאה את האף מהבית, מחשש להיבלע בתוך ההמון.
היא בוכה בקלות- למרות שכבר לא נשאר לה כלום לבכות בגללו. רק
השתיקה המחניקה הזאת.
היא לא מרבה לחייך, כי אין לה סיבה. והטלוויזיה שלה היא כבר לא
סיבה מספיקה. גם לבכות מדרמות מרגשות היא הפסיקה. בלילה היא
מזילה דמעה על החיים שיכלו להיות לה, שחלפו כמו הרוח, רומסים
אותה בדרכם למקום אחר.
היא נהגה לחיות בחיפוש תמידי אחרי משהו טוב יותר, משהו שיעלה
בה חיוך אחת לכמה זמן, משהו שיוציא ממנה את הבדידות התהומית
שהיא שרויה בה כבר זמן רב מידי. אבל היא כבר הפסיקה לחפש,
הפסיקה לחיות באשליות על מקום טוב יותר.
"ואין מקום אחר". (אביב גפן- "בחצר המלך")
ככה זה כשאת מתמוססת... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.