"אז אמרתי לה שאני לא יכול ככה, שאני חייב להכניס אותו, אחר כך
יהיה לי כאב ביצים היסטרי. כזו סוציומטית הזונה. הסתכלה עליי
במבט מלא רחמים וזלזול, התלבשה והלכה. כמובן שהייתי צריך להביא
לעצמי ביד כדי להירגע אחרי זה".
הוא לא הגיב. הוא לא דיבר. הוא אף פעם לא דיבר. הוא רק היה
מסתכל עליי בעיניים הזגוגיות שלו, מקשיב לכל מילה שאני אומר
ומהנהן בראשו. זה הכל. לפעמים רציתי שהוא יגיד משהו. איזה
"כן", או "מה אתה אומר". אפילו אנחה סימפטית הייתה מספקת אותי.
אבל האילמות שלו הייתה כל כך מוחלטת. למזלי הוא לא היה חירש.
או שכן.
הכרתי אותו לילה אחד לפני עשר שנים. כשהייתי בן שש. הוא הגיע
אלי למיטה, והתיישב בקצה על פוך הנוצות. בהתחלה מאוד נבהלתי.
התרוממתי בהיסטריה מהולה בסקרנות ילדותית. היה לי ברור שהוא
מפלצת או משהו יותר גרוע. כמו ברוך מהגן, שהיה זורק עליי
קובבות מחול ושתן. הסתכלנו אחד על השני במשך כמה דקות. לא
ראיתי את כל הפנים שלו, רק את העיניים שכאילו הסתכלו עליי מבעד
חלון זכוכית. הוא לבש חליפת ורסאצ'ה שחורה, גרב גרביים שחורים
ונעל נעליים שחורות. באופן עקרוני, הוא היה שחור.
אחרי שבוע, שבכל לילה הוא היה מגיע לחדרי, התחלתי להבין מי זה.
הוא היה כזה עדין ורגוע. בכלל לא כמו מה שמספרים עליו. אבא שלי
תמיד הפחיד אותי שהוא יבוא אליי ויאכל אותי בלי מלח. הילדים
בגן שלי חששו אפילו לומר את השם שלו, שמא הוא יתלוש את האצבעות
הקטנות שלהם מהרגליים, כמו שהסבתות היו אומרות. אותי הוא לא
הפחיד. לפחות לא אחרי שבוע.
הייתי עושה לו קפה. הוא אהב קפה שחור. והיינו יושבים בחדר
ומדברים על הכל. יותר נכון אני הייתי מדבר והוא היה מקשיב. או
שלא. פעם שאלתי אותו למה הוא לא מדבר. הוא לא ענה. עניין אותי
מאוד לדעת אם הוא באמת אוהב לאכול ילדים, אבל הוא לא הסביר לי.
ניסיתי ללמד אותו לכתוב, כדי שנוכל לתקשר בדרך כלשהי. אבל גם
זה לא הלך. נראה לי שהוא מאוד אוהב פשוט להקשיב לי. כנראה שהוא
בודד. אין לא אף אחד בעולם. נו זה ברור אם כולם בורחים ממנו.
הוא לא יכול ללכת למכולת בשקט, בלי שילדים קטנים יתלחששו
מאחורי גבו ויצביעו. אפילו המבוגרים בתור בבנק היו תופסים ממנו
מרחק של לפחות שני מטר, מקדימה ומאחורה.
עכשיו אנחנו חברים טובים. הייתי אומר אפילו שהוא החבר היחיד
שלי. אנחנו הולכים לטייל בלילות בעיר התחתית. שם אף אחד לא
שואל שאלות. כולם מתהלכים שם כמו זומבים עם העיניים על הקרקע.
לא מסתכלים ימינה ושמאלה. מקום אידיאלי. אף אחד לא בורח
בצעקות, או מסתכל בתדהמה. אני אפילו קורא לו בשמו הפרטי. הוא
מלווה אותי בחזרה לבית שעה לפני זריחת השמש. אנחנו נפרדים
בחיוך ובלחיצת יד. "להת' אבוללה", אני אומר תמיד בנימה אישית
וחמימה. "נפגש מחר, אל תשכח להביא וופלים לקפה, שלא תתלונן אחר
כך".