בימים כאלה, שהחתול שלי שוב משתין על הספה בסלון מתוך הבעה
גמורה של זלזול בי, אני נזכר בימי ילדותי הזוהרים. אני זוכר את
הגן כאילו זה היה אתמול, את הגננת לאה והעוזרת גננת שבאורח פלא
גם לה קראו לאה. כל יום בשעה עשר קיבלנו לאכול קאוויאר בלוגה
על קרקרים מוזהבים של אסם. הן נורא ניסו להיות שונות משאר
הגננות בעיר, אבל מטעמי תקציב לא יכלו לקנות קרקרים אחרים חוץ
מאלו של אסם.
אפרופו החתול, בתקופה הזו גם אני הייתי משתין בסלון בבית.
בעצם, אני זוכר שהייתי משתין כמעט בכל מקום בבית. ההורים שלי
חשבו שאני מסמן את הטריטוריה שלי ולא הפריעו. אבל כשהתחלתי גם
לשרוט את הספה הם קראו לדודה יפה בנימה מיואשת, שתבוא לעזור
להם לחנך את הילד הסורר.
אף פעם לא הבנתי למה לקרוא לנשים בשמות תואר. זה כל כך מחייב.
כל החיים צריך לנסות ולהצדיק את מהות השם. בדרך כלל זה לא
הולך. דודה שלי, מעולם לא ניסתה להצדיק את שמה, היא תמיד
הסתובבה בבגדים שגדולים ממנה בכמה מידות. שמפו מבחינתה היה
בזבוז של כסף וזמן. נעליים הייתה קונה רק כשלאחרות היו נופלות
הסוליות לחלוטין, ומושג האיפור מבחינתה היה הכרחי רק בחגים
ובימי הולדת, וגם זה בדרך כלל היה מאוד לא מחמיא.
דודה שלי הגיעה אלינו ביחד עם החורף. מהרגע שהיא נכנסה לעיר,
העיר כולה החלה לעלות על גדותיה. הרחובות הראשיים הוצפו במי
ביוב גועשים מהולים במי גשמים, ילדים התרטבו בדרך הביתה מהגן.
כמה שכנים שלי הוציאו סירות גומי לגינה, ורוסי אחד אפילו ניסה
לדוג דגים ליד המכולת בפינה. הוא הצליח לתפוס כמה מושטים
ובורי. אבל זרק אותם בחזרה מטעמי מצפון.
כמובן שהייתי צריך לפנות את החדר שלי בשביל הדודה. תמיד
כשהגיעו אורחים החדר שלי הפך לחדר שלהם. הרגשתי כמו ציפור
שפלשו לה לקן, כמו שברברים כבשו את החלקה שלי, כמו שג'ינגס חאן
השמיד את כל צבאי ועכשיו הורס לאיטו ובהנאה את מעוזי האחרון.
הדודה לא חשבה כך. היא התמקמה מיידית. הקימה את האוהל הצבאי על
רצפת החדר, הניחה את הקיטבג הירוק והמעובש בפינת החדר והתחילה
להוריד מעליה את שכבות הבגדים הרטובים. היא מיד התחילה בעבודה,
ללא היסוס מיותר.
המטבח של אמא שלי הפך לבית מרקחת מימי הביניים. רגלי צפרדעים
בכל מקום, כמה עיניים של גיריות והרבה מאוד שום הסתובבו שם.
היא רקחה איזו מרקחת שהיתה אמורה לרפא אותי מחתוליותי. אחרי
שכל הבית התמלא בריח של לימונים עם בשר מלפני שנה בערך, היא
קראה לי אליה. בצעדים מהוססים, אבל עם גב זקוף ונישא התקדמתי
לעברה. הייתי כל כך קרוב אליה שהייתי צריך לעצור את הנשימה
שלי. אחרי שהתחלתי להכחיל היא פתחה את פי בעזרת ידיה השחורות
והכניסה בכוח בין הלשון לרצפת הפה כדור עשב מגולגל והדוק.
התעוררתי שבוע אחר כך. הסתבר לי שדודה יפה כבר עזבה, שהשמש
חזרה לשמיים, ושאשפזו את הרוסי שדג ליד המכולת אחרי שהוא ניסה
את מזלו בדיג בבניין העירייה. הוא דווקא הצליח לתפוס כמה
קרפיונים שמנים, אבל הם חזרו מיד לתפקידם אחרי ששחררו אותם
מהקרס. באורח פלא, הרצון שלי להשתין ברחבי הבית נעלם קליל,
הייתי נכנס לשירותים כמו כל אדם נורמלי, מנגב, מוריד את המים.
נורמלי לחלוטין. אמא ואבא שמחו מאוד. הם שלחו לדודה יפה צ'ק
שמן על סך חמישה שקלים ושלושים אגורות. משום מה דודה יפה מאוד
לא שמחה על הסכום. היא הרגישה את ג'ינגס חאן מתעורר מתרדמתו
עמוק ליד הקיבה. היא לא שבה לבקר אותנו אחרי זה, אבל שלחה איזו
מעטפה אליי. היו כתובים מה כמה מילים שהייתי צריך לומר בקול רם
לירח העולה, במשך שבוע אחד.
אמא אמרה לי שלא לזלזל בזה, כי דודה יפה יודעת מה היא אומרת.
אמא גם אמרה לי יותר מאוחר לא לעוף גבוה מדי כי השמש יכולה
לסנוור אותי. מסתבר שדודה יפה חשבה שאני אהיה מאוד מיוחד בתור
שקנאי. |