השעה: 22:00,
המקום: בית הספר התיכון "הראשונים" הרצליה,
היום: היום האחרון לחופשת חנוכה (או או),
היינו שלושתינו; שמות חסויים: ויטורי פרסקו, אייצ'י פאפה
ומנחם, מוכנים לפעולה שתוכיח את מקומנו בתור השמיניסטים הכי
מגניבים בתולדות בית הספר- וזה הרבה כי אנחנו מחזור נ'.
אייצ'י פאפה היה אחראי על הלוגיסטיקה. הוא קבע מי יעשה מה
ומתי. מנחם הייתה חברה של אייצ'י פאפה ובגלל זה הם תמיד רבו,
כי היא תמיד אמרה שהוא מנסה להגן עליה ונותן לה חרא תפקידים.
אני הייתי אחראית על הבאת הציוד והשגתו ומנחם הייתה אחראית על
סילוג האנשים מזירת הפשע.
הגענו לבית הספר חמושים במברשות, צבעים, בדים וחתולים. כמו כן,
הצטיידנו מבעוד מועד במפתחות של בית הספר. אני לא אציין כאן
מאיפה השגנו אותם. אני לא רוצה לסבך אף אחד. התחלנו בצביעת
האולם המזוויע שלנו בלבן. תאמינו לי, מי שחשב שהצבעים שלו
(ירוק, בז', אדום וכחול מטאלי) יפים ביחד שיך לשלוותא, ודחוף.
אחרי שהאולם היה לבן עברנו לחדר המנהל וצבענו אותו בצבעי
האולם. אם הוא כ"כ אוהב את הצבעים הללו, שייראה אותם בחדרו.
אח"כ שמנו 122 חתולים (בדיוק! אני לא יודעת מאיפה נוסף חתול
בבוקר...) בחדר המורים, וזה במחאה על ה- 122 שעות השבועיות
שהיו לנו במשך שלושת השנים בתיכון.
לסיום היינו חייבים להשאיר חותם! תלינו על בניין היוד בתים בד
גדול עם סמל השיכבה ולצידו הסיסמה הנושנת: "viva la
resistance".
בבוקר שאחרי היינו עייפים אך מרוצים וכשהגענו אייצ'י פאפה ואני
לבית הספר מנחם סיפרה לנו שהיא ראתה את המנהל זועם. מסתבר שהוא
לא אהב את הצבעים של האולם ושאחת המורות פיתחה אלרגיה חמורה
לאחד החתולים.
המנהל תיחקר את כל היוד בתים, אפילו אותי, את אייצ'י פאפה
ומנחם. לא היה לו מושג מי עשה את זה. הוא אמר שאם המבצעים לא
יודו הוא יעניש את כל השיכבה. אנחנו לא ודינו והמנהל לא
העניש.
אני לא יודעת איך אבל אחד מהילדים בשיכבה עלה עלינו. מאותו רגע
כל השיכבה העריכה אותנ. אפילו קיבלנו פינה במסיבת הבוקר.

מה אני אגיד לכם... בינתיים אייצ'י פאפה ומנחם התחתנו והם
מספרים את סיפורי המרדנות שלהם לילדים שלהם. ואני, מספיק לי
לעבור פעם בכמה זמן ליד האולם הלבן בשביל לחייך תקופה ארוכה.














נ.ב
כל קשר בין הסיפור הזה למציאות מקרי בהחלט... אולי.