רץ בבוקר מוקדם אחרי האוטובוס מבת ים לת"א ומשם בקו 5 לשדרות
רוטשילד, מפעם לפעם מביט בשעון בדאגה מפני איחור, הנה אלנבי
עוד מעט אגיע. נכנס לבית הכנסת בכיתה ט4 שניה, התלמידים כבר
מחכים, החזן בא, נשמעות לחישות, ואני ניגש בדחילו ורחימו לארון
מוציא את התפילין שנתן לי אבי בבר המצווה,זוכר את שאמר לי אבי,
"הא לך בני, אלו התפילין של סבך, סב לא היה לך אבל זו מזכרת
ומצווה גדולה להניחם".
דווקא כשהגעתי לביה"ס בדק אותם הרב ואמר כי פסולין המה וכי
הקלף עבר זמנו וצריכין להחליפו,ואף התנדב לשאת בהוצאה, שכן אם
קלף הרי צריך למהדרין ובכלל כולם שם בוחנים אותי ומביטין בי
כאילו גוי נקבץ אל קהליהן וכי מדוע?
כיוון שבאתי מבית חילוני לתיכון דתי. עד היום אני תמה על
הקונספירציה שהביאה אותי לשם, מכיוון שציוני לא היו משהו
מיוחד, אזי המנהל הטיל על סגנו לבחון אותי בביתו ו"להביא"
לשיפור ציוני, ולאחר שהשתפרו העמיד בפני תנאי, תוכל להתקבל
בתיכון עירוני דתי בתל אביב שמנהלו הוא זה שהיה מחנכו של אחיך
לפני שנים, לא עמדה בפני כל ברירה גם לא באו ופרסו בפני כל
אפשרויות אחרות, כך נפלה הבחירה
                                   

ניגש לארון ומוציא את התפילין ומברך על הטלית וכורך וכן את
הטלית וסוגר בה את פני ומברך ואזי ניגש בצעד בטוח לדוכן התפילה
ופוצח בקולי הערב " אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא"
וממשיך בתפילה עד סיומה פוסע לאחור שלושה צעדים מנשק לסידור
מוריד הטלית ומקפלה בקפידה וכן מגלגל רצועות התפילין ומחזיר
לשקית הקטיפה הכחולה ולארון.
כך מנהגו של יום, ואחרי התפילה מסתודדים בפרוזדורים או מתחבאים
מאחורי הבניין ורחמנא לצלן מעשנים.
נערים היינו מלאי מרץ חיים ושובבים לא קטנים.
מיום שנכנסתי במחיצתו של מנהל התיכון, קיבלני כבנו, כאילו אימץ
אותי להחדיר בי תורה ומעשים טובים, שהרי כל המציל נפש בישראל.

סיפר לי אחד מחברי הקרובים שהגיע לשם מישיבת פוניבז,שהמנהל
התוודה באוזני הוריו כי אימץ אותי כיוון שבביתי אוכלים טריפה
(חס וחלילה וחס, והרי זו הוצאת דיבה ולשון הרע) אך שתקתי בזה.
עוד הוסיף המנהל וביקשני להילוות אליו בערב שבת לבית הכנסת
בתיכון הדתי בבת-ים וכך בימי שישי הייתי בא לתפילה (פעם ראשונה
בחיי) והמשיך וביקש ודרש כי אבוא לשחרית בשבת וכך היה.
יתרה מכך אחרי שנוכח כי מתמיד אני, הגדיל לעשות וקנה לי מקום
לידו וליד שתי בנותיו וכך היו כל שבתותי תפילה (ולא ידע כי
בערבי השבת לאחר התפילה והארוחה הייתי נוסע לדואר בתל אביב ליד
ככר המושבות למסיבות ריקודים).
גם בחגי ישראל הייתי בא לידו, ולא ליד אבי שהתפלל בבית הכנסת
הגדול, והיה המנהל מתגאה בי בפני קהלו ואיש איש היה מברכני
לשלום וכו'
כך היינו למדים שם את מקצועות הדת, הגמרא, המשנה ושאר דברי
תורה וחוכמה שהיה הרב ש' או אדר"ת מטיף בנו. אך גם למדנו מקצוע
לחיים,כנראה הבינו שאין פרנסה רק מדברי תורה וחוכמתה. המקצועות
היו תורת הבניין ומדידות. אלא מאי ?  היו אלה מורים חילוניים,
ואולי מכאן מתגלגל הסיפור יחד עם שובבותם של הנערים .
                                   

רצה הקב"ה שנעשה מעשה קונדס ונסגור את שער בית הספר בברזל,
(ברזל טרנסמיסיה הוא אמר וחזר אחרי כן),כל שרצינו היה לעכבו,
אלא שהציג שהכוונה הייתה לפגוע בו אנושות ורק חכמתו והבנת
עקרונות הבניה עמדה לו להצילו מפני מבקשי נפשו.
למחרת, מיד עם סיום התפילה, נכנס המחנך בליווי המנהל לכיתה
ודרשו לדעת מי האחראים למעשה הנורא!
איש לא זע ולא פצה פיו, וכך הפסיק את לימודנו,אותו יום,היינו
סגורים בכתה בהשגחה, ואין איש פוצה פה. כך עבר יום ועוד יום,
המועקה כבדה ואין איש פוצה פה ומדבר, לאחר זמן מה, חשבנו שהכעס
חלף, התחלנו ללמוד, עד שיום אחד נכנס המנהל עם תלמיד מביה"ס
הסמוך, והלה עומד ומשקיף על הכתה בוחן אותנו במסדר זיהוי, שקט
ודממה אחזו בנו, נהיר לכולם שהוא מכיר אישית כמה מהדמויות
הפועלות והנה הוא מצביע לעברי וחושך אחז בראשי.
"בדיוק!  ידעתי!" קפץ המנהל נמוך הקומה, כאילו בשמחה, "ידעתי
שש זה אתה", והוציאני מהכיתה. איני זוכר את מהלך העניינים, בטח
זימן את הורי וכו', בסופו של דבר, גורשתי לחודש מבית ספרי,
חודש בבית!שמע ישראל.!
החודש הארוך הזה עבר, אין לי לומר לכם כי מי שנעדר חודש כאילו
לא למד בכלל קל וחומר שעבדכם הנאמן.
כאשר חזרתי אבל וחפוי ראש, זימן אותי המנהל לחדרו ושאל בצורה
רצינית ונוקבת,
" האם חל שינוי ביחס שלך לדת ?"
"כן", עניתי ברצינות ובטחון, "נמאס לי מהתפילות שלכם" דממה
ארוכה ומבט נוקב "הבנתי", אמר ולא הוספנו לדבר.
                                   

לא נפגשנו יותר בבית הכנסת בימי שישי ושבתות.
בתום השנה הזו היה כתוב בתעודה "לא יוכל להמשיך בבית סיפרנו
בגלל כישלונו במקצועות הדת" פשוט וחלק, מסולק!
עזבתי את הכיתה בזעם, השארתי אחרי בארון את התפילין הטלית
והסידור, אין לי צורך בכם עוד בחיי, ואתה הקב"ה אם לא עמדת
לעזרי כל הדרך הזו לא אפקוד עוד את היכלך. כך השתנו חיי ללא
הכר ואכן מאז ועד היום הזה פרט לשמחות או אבל לא פקדתי את
משכנו.
עוד באותו הקיץ קרא לי אבי לשמע האסון הנורא, "מנהל בית ספרך
נקבר תחת מפולת שלגים בשוויץ, נפטר" אמר.
ואני אמרתי אל מלא נקמות אדוני .
לא אני ביקשתי זאת לא לזאת ייחלתי בכלל.