אנשים צועקים,
חותכים את הורידים,
קורעים את הבגדים,
מורידים את המסכות.
מגלים עולם ללא רחמים,
חסר כל מצפון,
שכל מה שאכפת לו זה מעצמו,
הם כבר לא תומכים אלה באלה,
כולם בוכים על כתף אחת,
כתפו של אלוהים.
ואם אין אלוהים,
אז כולם בוכים לאיזה קיר מלא פתקים.
רק כמה אנשים חושבים על עולם טוב יותר,
אבל אלה כבר אינם,
הם נכחדו כי אלוהים רצה אותם לצדו.
ואנשים דורסים, רומסים
ועוברים מעליך,
מחפשים את האושר שלא קיים.
האושר יגיע כשנדע לתת יד,
ועד אז נשאר אומללים לעד.
ואיש לא מקשיב לחברו,
כולם שומעים,
ונותנים לבשורות לחולף.
אנשים מתים בכל יום,
זה חלק מהשגרה
שקבלנו בלי התנגדות.
אנחנו כבר לא מתרגשים
כבר לא בוכים
אפילו כאב קטן בלב
כמעט שלא מרגישים.
אנחנו עם שחי כמו סרדינים,
אחד בתחת של השני,
מנסים להתקיים בעצלנות.
כועסים תמיד על הממשל,
טוענים שיש מחדל.
חיים על העתיד,
במקום על ההווה.