הרי גם הוא מישהו מיוחד.
     טיול שנתי. למדבר, כמו כל שנה מהשנים האחרונות. לא הבנתי
אז למה הטיולים שלנו הם תמיד למדבר. מה אנשים כל כך אוהבים
במישורים החשופים הצהובים, חסרי הצמחים, החיות - הדברים שנראו
לי שהם הכרח באותם טיולים שנתיים. רק מאוחר יותר חשבתי
שהמשטחים האלה מתארים יותר ויותר נפש שאינה זקוקה לעצמים, אלא
יותר למרחב, לאויר, לשקט.
    במושב האוטובוס שמאחוריי ישבו יריב ורועי. שניהם חברים
שלי. הוצאתי מהתיק חבילת וורתרס כמעט גמורה והוצאתי סוכריה.
קולות המציצה הסבו את תשומת ליבם של השניים. יריב מייד ביקש
אחת, ורועי גם כן. אינני קמצן. הכנסתי את היד לשקית, פישפשתי
וחיפשתי, אך יכולתי למצוא רק סוכריה אחת. הוצאתי אותה והודעתי
שזאת הסוכריה האחרונה. יריב חשב לרגע, ואמר שאם זה כך, שאתן את
הסוכרייה לחבר היותר טוב שלי מבין שניהם. זה לא שהייתי עייף
באותו רגע, או שלא חשבתי. לא היה לי כוח לפיתרון "צודק והוגן".
רועי היה חבר יותר קרוב אליי, אבל יריב היה קרוב אליי באותו
רגע. נתתי לו את הסוכריה. בצווחת ניצחון הוא לקח אותה.
    היום, אני לא מדבר עם שניהם. אתם יודעים איך זה. חברים
קרובים, אבל כשלא קרובים יותר, לא נשאר כלום. יריב גם לא היה
ממש קרוב גם בשאר התקופה שאחר כך בזמן ביה"ס. רועי נשאר קרוב
אז, הגם שאני לא יכולתי תמיד שלא לשאול את עצמי מה הוא חושב על
אותה סוכריה שלא קיבל, ועל זאת שמצאתי, שעה מאוחר יותר בבדיקה
חוזרת של השקית.