לא ידעתי איך קוראים לו אבל ראיתי אותו כל יום מהחלון שלי.
תמיד היה הולך מדוכא, גורר את תיקו על המדרכה. אפילו פעם אחת
הוא לא הרים את ראשו והביט למעלה. אבל אני מתוך הרגל כבר,
הסתתרתי תמיד מפחד שהוא יראה אותי.
היה לו שיער שחור חלק שנפל לו תמיד על הפנים והוא לא טרח
להסיטו הצידה. היו לו עיניים שחורות, גדולות ועצובות והוא היה
די רזה.
הוא תמיד הלך לבד, נשרך לאיטו בדרך לבית ספר או בדרך חזרה
הביתה. הלכנו לאותו בית ספר, הוא למד שכבה מעליי אני הייתי בט'
והוא בי'. אפילו פעם אחת לא דיברנו. תמיד כשהייתי רואה אותו
רציתי לומר משהו אבל כשפתחתי את פי לא יצא משם שום קול. תמיד
כשעברתי מולו הוא היה מביט בי לרגע ואז מסיט מהר את מבטו. אולי
מתוך מבוכה או מתוך פחד.
פעם קיבלתי הודעה למסור לכיתה שלו. נכנסתי בשקט ומייד ראיתי
אותו. הוא ישב בסוף, לבד, מצייר משהו בריכוז רב. הוא לא הרים
לרגע את מבטו מהציור כאילו שהוא נמשך לתוכו בכבלים בלתי נראים.
רציתי לגשת אליו, לשבת אתו, לראות את ציורו. במקום זה מסרתי את
ההודעה וברחתי מהר מהכיתה. עמדתי כמה דקות ליד הדלת ואז פתחתי
בריצה מהירה לכיתה שלי. נכנסתי והתיישבתי מהר במקומי. פתאום
קפצה לי תמונה לראש. ראיתי את שנינו יושבים בחדרי, מתחבקים,
מתנשקים, מתלטפים. ניסיתי לשכוח את התמונה אבל היא לא עזבה
אותי. לא יכלתי להפסיק לחשוב עליו!
כשחזרתי הביתה פתחתי מהר את החלון שלי וחיכיתי לראות אותו
עובר.
כשהוא עבר, הולך לאט לפתע הרים את ראשו והסתכל עליי. מרוב
הפתעה לא הספקתי להתכופף בזמן וככה עמדנו שנינו, מביטים אחד
בשני, בולעים אחד את השני בעיניים. הוא ברחוב ואני בחדרי. הוא
לבש ג'ינס זרוק בהיר וחולצה שחורה קצרה שהבליטה את חזהו ואת
מעט השרירים שעליהם עבד. הוא היה כל כך יפה! רציתי לקפוץ אל
תוך זרועותיו, לגעת בו. מרוב מבוכה הסטתי את מבטי והבטתי
לרצפה. כשהרמתי שוב את מבטי כעבור כמה שניות ארוכות הוא כבר לא
היה שם.
בבוקר קמתי מאוחר ואיחרתי לבית ספר. נכנסתי לכיתה והמורה שלחה
למזכירות, להירשם. כשהגעתי ראיתי אותו שם. הוא נשען על הקיר של
המזכירות ודיבר עם מורה. כשעברתי הוא העיף בי מבט ומיהר להסתכל
שוב אל המורה. הרגשתי את הלב שלי מתכווץ. ניגשתי אל המזכירה
וביקשתי להירשם. הוא עמד במרחק כמה צעדים ממני ויכלתי לשמוע את
שיחתו וכמעט להריח אותו. כשסיימתי ופניתי ללכת גם הוא סיים
ולרגע עמדנו אחד מול השני עד שהוא הסתובב במהירות והתחיל ללכת.
"היי!" קראתי אחריו, הוא הסתובב, "סליחה" אמרתי. "זה בסדר" הוא
ענה. "אז, היי אני..." "אני יודע" הוא עצר אותי לפני שהספקתי
לסיים את המשפט ולחץ את ידי המושטת ברכות. הרגשתי את הלב שלי
קופץ. היה לו מגע נעים וריח שסחרר אותי לגמרי. "אני..." "שחר"
עניתי לפני שהוא סיים את המשפט. "כן" הוא אמר. "אז..." הוא
התחיל, "אז נתראה כבר" השלמתי, "כן, טוב ביי" הוא אמר וחייך.
היה לו חיוך תמים וחמוד שגרם לי לרצות ללטף את שפתיו. "ביי"
עניתי בשקט. הוא הוציא את ידו לאט מתוך ידי והלך. אני, עם חיוך
רחב מתוח על פניי, חזרתי לשיעור וכל אותו היום רק מילאתי את
מחברותי בשם שלו. שחר! הרגשתי את השם שלו עובר לי בכל הגוף כמו
צמרמורת נעימה.


חזרתי הביתה ורצתי מהר אל החלון שלי. כשפתחתי אותו, הוא כבר
היה שם, מתחת לבית שלי, מחייך. אזרתי את כל האומץ שלי וצעקתי
אליו: "היי, רוצה לעלות?" "בטח, בשמחה" הוא ענה והתחיל ללכת
לכיוון הכניסה.
הוא נכנס לבית ומשם עברנו לחדרי. עמדנו רגע ארוך מביטים אחד
בשני בלי לדבר. "אני..." לפני שהספקתי לסיים את המשפט הוא חסם
את פי בנשיקה. זאת הייתה נשיקה מדהימה! הרגשתי שהגוף שלי נמס,
שהרגליים שלי כבר לא מצליחות להחזיק אותי. צנחתי על המיטה והוא
לידי. המשכנו להתנשק נשיקות סוערות ומהירות, האווירה התחממה
ופשטנו את חולצותינו. הוא עצר לשנייה ואמר מתנשף: "יש לך כזה
חזה מדליק!" "תודה, גם לך!" אמרתי והעברתי ליקוק מהיר על החזה
שלו עד לחגורה. הוא נאנח בהנאה ואני המשכתי ללקק ולנשק אותו
בצוואר וליד האוזן והוא פשוט גנח: "אוי, זה כל כך טוב!" "העונג
כולו שלי!" עניתי. ישבנו, מתחבקים ומתלטפים בדיוק כמו בתמונה
שהייתה לי בראש. "אוי, אני ממש מצטער", הוא פלט בפתאומיות
בעודו לובש את חולצתו באיטיות, "אני חייב ללכת, נזכרתי שיש לי
שיעור עוד רבע שעה." "זה בסדר", אמרתי והתלבשתי גם אני. "אז
אני אראה אותך?" שאלתי בתקווה. "בטח, מה עם מחר אחרי
הלימודים?" "אחלה", עניתי. "נמשיך מאיפה שהתחלנו...?" הוא שאל
וקרץ. "למה לא? בכיף!"
"אז ניפגש מחר, אורן!" הוא אמר ויצא.