כשראיתי אותה באותו היום עומדת מאחורי תחנת האוטובוס ומחכה זה
הכה בי ישר. היא עמדה כשהיא נשענת עם גבה אל התחנה, ובדיוק
שהעפתי מבט לקצה של הרחוב, היא סובבה את הראש כדי לבדוק אם
האוטובוס הגיע. המבטים שלנו נפגשו, לשנייה. היא הסתכלה בי לרגע
במבט של "מנסה להזכר", וישר סובבה את הראש בחזרה.
אני נזכרתי בה ישר. נזכרתי בריח שלה, ובחיוך הגדול שלה,
ובשפתיים שלה שתמיד היו צבועות בצבע אדום מהסוכריות האדומות
שהיא תמיד הייתה מלקקת. נזכרתי בתיק ג'ינס המרופט שלה שהיו
תפורים אליו המון טלאים צבעוניים, ובכניסה לבית שלה שתמיד
הייתה מלאה באצטרובלים מפוזרים. ומעבר לכל, נזכרתי ברגע הזה,
ששום דבר אחריו כבר לא היה אותו דבר. ישבנו בכיתה, החלונות היו
פתוחים ונכנסו רעשים של הילדים מכיתות ד' שהיה להם שיעור חופשי
והם שיחקו "שערים" בחוץ. אני זוכר שקרן של שמש נכנסה בדיוק דרך
החלון והאירה לה את הצד השמאלי של הפנים באור נקי כזה, והיא
בדיוק הסתובבה אל דניאל שישבה לידי, וזרקה אליה מחק חדש כזה
בצורה של פטל. המחק פגע לי בדיוק באמצע המצח, ונועה התחילה
לצחוק, ואני רק ישבתי שם והסתכלתי עליה. לא ידעתי בדיוק מה זאת
ההרגשה הזאת שתקפה אותי ומילאה אותי מבפנים, ורק אחרי כמה שנים
הבנתי שזה היה הרגע שבו התאהבתי בנועה. אבל אני זוכר ממש
שישבתי זקוף בכסא, בלי להזיז שום שריר בפנים, ושרציתי ששום דבר
לא ישתנה, ושהרגע הזה לא יעבור. באותו יום חיכיתי מאחורי
הברזיות עד שראיתי את נועה עוברת, מחזיקה ביד תיק ציור ענק,
ורק אחרי שראיתי שהיא יוצאת מהשער של בית ספר ומתרחקת ממנו,
יצאתי מאחורי הברזיות והתחלתי ללכת אחריה. בחוץ היה אביב,
והערוגות בצדדים של המדרכה התחילו ללבלב, ואני הלכתי אחרי
נועה, עוצר מאחורי פחי זבל ונכנס לתוך חצרות של בתים בכל פעם
שהיא עצרה ללטף חתול או לקטוף פרח מוסתר. הלכתי מאחורי נועה,
מתחבא, עד שראיתי אותה נכנסת לבניין שלה בקצה הרחוב, שהיה מלא
בצמחים מטפסים שהגיעו כמעט עד לקומה השלישית שלו. מאותו היום,
לא הפסקתי ללוות אותה, אבל תמיד מרחוק.
כל יום, בדיוק בדקה של הצילצול, הייתי דוחף את הקלמר והמחברות
הצבעוניות לתיק שלי, ורץ איתו חצי פתוח להתחבא מאחורי הברזיות.
כל יום, הייתי מחכה לראות את נועה יוצאת מהשער, ואז הייתי
מלווה אותה עד לבית, שומר עליה מרחוק. לפעמים נועה הלכה לבד,
ולפעמים עם חברות, ולפעמים היא הייתה מחכה לאח שלה שהיה בכיתה
ו' שיסיים ללמוד כדי ללכת איתו הביתה. אבל אני, תמיד הייתי
מלווה אותה, ולא הייתי שקט עד שלא הייתי רואה אותה נכנסת
לבניין ונבלעת בו.
אחרי זה, הייתי הולך הביתה, ופותח את הדלת במפתח שתמיד היה
קשור לי אל הצוואר בחוט צהוב דהוי. הייתי "ילד מפתח", והייתי
תמיד חוזר לבית ריק. הייתי נכנס הביתה, מוריד את התיק, מחמם את
האוכל, ומתיישב על השטיח הגדול שהיה לנו בחדר האורחים. תמיד
אחרי שהייתי מסיים לאכול, אף פעם לא הייתי מדליק את האור בחדר.
הייתי נשכב על השטיח, מסתכל על החלון הגדול שהשקיף על הרחוב
המרכזי של השכונה שלי, ולא הייתי זז משם עד שהאור בחלון התחיל
להעלם, והחושך שטף את הבית. הייתי שוכב שם על הגב, וחושב על
נועה. הייתי מדמיין בראש סיפורים ארוכים בהם אנחנו הולכים את
הדרך הביתה, היא מלפנים ואני מאחורה, ופתאום היא מסתובבת
וקוראת לי לבוא. הייתי משחזר כל רגע קטןמההליכה שלי אחריה, כל
פרח קטן שהיא קטפה, כל איש שעבר בדרך. הייתי מחכה עד לרגע
ששמעתי את המפתח ננעץ בדלת, ואת הצעדים של אמא מתקרבים אליי.
במשך שלוש שנים, הייתי מלווה אותה יום יום.
 במשך השנים, אני זוכר כמה הזדמנויות שהיו לי להתקרב אל נועה,
אבל תמיד נשארתי רחוק. בכיתה ה', היתה מסיבת כיתה בבית של
נמרוד. זאת היתה מסיבה גדולה, ואני חושב שזאת היתה המסיבה
הראשונה ששיחקנו בה "אמת או חובה". הבקבוק הגיע אליי, ודורון
אמר לי לרקוד ריקוד אחד יחד עם נועה. למשך כמה שניות היה שקט,
ונועה הסתכלה עליי בעיניי דבש הגדולות שלה. אני הסתכלתי אליה,
ואז השפלתי מבט אל הנעליים שלי. "נו, למה אתה מחכה?" דורון
שאל. כולם הסתכלו עליי, ואני פשוט ישבתי שם, ורציתי להעלם. היו
עוד כמה רגעים של שקט, ואני קמתי, לקחתי טופי פירות מהשולחן,
ויצאתי מהחדר. אני זוכר טוב מאוד את הדרך הביתה. את העטיפות של
הטופי שקרעתי לחתיכות קטנות, ואת הטעם המתוק של הטופי שנמהל
בטעם המלוח של הדמעות שלי.
יום אחד של חורף, רצתי כרגיל מהר מהכיתה כדי להספיק לראות את
נועה עוברת. עמדתי מאחורי הברזיות, והמים שנקוו שם הגיעו לי
כמעט עד לקצה של המגפיים. ראיתי את נועה עוברת, ולידה עמד ילד
שלא הצלחתי לזהות.  ניסתי להתרומם קצת מעל הברזיות, אבל היד
שלי התחלקה ונכנסו לי מים לתוך המגפיים. אחרי שנועה יצאה מבית
ספר, רצתי מהר אחריה. נועה והילד הלכו עם הגב אליי, ולא
הסתובבו אפילו פעם אחת אחורה.
גשם התחיל לרדת. נועה עצרה, הוציאה מהתיק מטרייה אדומה,
והחזיקה אותה מעל שניהם. הם המשיכו ללכת בלי להעצר, ואני
נרטבתי כולי אבל המשכתי ללכת בלי לעצור. שהם הגיעו לבית של
נועה, כבר היה ממש מבול, ואני עצרתי ליד החומה של הבניין,
והצלחתי לראות רק את נועה ואותו נבלעים בתוך הבניין.
אחרי שהם נכנסו, בעטתי באבן שעמדה שם, והמשכתי לעמוד עוד כמה
דקות ולהסתכל בדלת כניסה של הבניין. הגשם המשיך לרדת, ואני
המשכתי לעמוד שם בלי לזוז, ובלי להוריד את המבט מהדלת של
הבניין. בקומה השלישית, הקומה של  נועה, הרימו את התריס, ונדלק
אור צהוב בחלון. המשכתי לעמוד שם, אני לא יודע בדיוק כמה זמן.
אני זוכר שבחוץ נהיה קצת יותר כהה, ושהגשם הפסיק לרדת. עקבתי
אחרי חלזון שהלך על הרצפה וגרר איתו עלה יבש. פתאום נשמע רעש
של טריקת דלת, והרמתי את הראש ראיתי את נועה ואותו רצים לתוך
הגינה של הבניין. נועה לבשה כובעצמר סגול, והשיער שלה היה
מפוזר. הלחיים שלה היו אדומות מהקור, והיא  החזיקה בתוך הפה
סוכריה על מקל. נועה והוא התחילו לרוץ בתוך הגינה, ונועה ניסתה
לקפוץ מעל שלולית לא כ"כ גדולה והחליקה. הוא התחיל לצחוק בקול
רם, ונועה נראתה קצת נעלבת. היא המשיכה לשבת על הדשא, חצי גוף
בתוך השלולית, והוא המשיך לעמוד ולצחוק. פתאום נועה שלחה את
היד אל הרגל שלו ומשכה גם אותו לתוך השלולית. בהתחלה הוא הצליח
להשאר זקוף, אבל אז הוא החליק בדיוק לידה. בהתחלה הוא נראה
המום, אבל אז הוא התחיל לצחוק. גם נועה צחקה.
נשארתי עומד שם עוד כמה דקות, אבל כמה לא ממש הצלחתי לראות
אותם. בחוץ כבר היה חשוך, ואני התחלתי ללכת הביתה. הפנסים בחוץ
נדלקו, והתחיל לרדת גשם שוב. כשהגעתי הביתה, חיפשתי את המפתח
על הצוואר, ולא מצאתי אותו. התיישבתי על הרצפה בחדר מדרגות,
ושמתי את הראש בין הברכיים. היה לי קר, ועצמתי את העיניים.
כשאמא הגיעה הביתה אחרי שעתיים היא מצאה אותי ישן בחדר מדרגות,
רטוב לגמרי, ולידי מונח הילקוט שלי ספוג לגמרי במים. אני זוכר
שאמא הרימה אותי, הלבישה אותי בפיג'מה, וכיסתה אותי בשמיכה
הגדולה. "דנדן שלי, דנדן שלי, מה יהיה איתך?" היא לחשה לתוך
האוזןשלי לפני שהיא יצאה מהחדר והשאירה אחרי שביל של טיפות.

נועה סובבה את הראש, הפעם זה כבר היה ברור שהיא מסתכלת עליי.
היא הביטה עליי במבט שואל, ואני הורדתי את הראש ופוררתי עלה
יבש שהרמתי מהרצפה לחתיכות קטנות. אחרי דקה הרגשתי יד חמה
נוגעת בי נגיעה קלה, ושהרמתי את הראש ראיתי אותה עומדת לידי.
היא לא השתנתה הרבה, חוץ מכמה קמטים קטנטנים שהתחילו לבצבץ
בזוויות של העיניים.
"אתה דני, נכון? למדנו יחד ביסודי, אני חושב שאחר כך גם המשכנו
ביחד לתיכון" היא חייכה.
רגע של שתיקה, היא מסתכלת עליי, ואני עליה.
"לא, אני חושב שאת מתבלבלת". השפלתי את המבט.
" אה, כנראה שטעיתי.." היא אמרה, ואז חצי לעצמה:"אתה נראה לי
מוכר...".
קו מספר 5 עצר בתחנה, והיא עלתה עליו. נשארתי לשבת בתחנה,
והסתכלתי על האוטובוס מתרחק.
בתחנה נעצר עוד אוטובוס, והשפריץ עליי גל ענק של מים.