הרדיו מתחיל לנגן בדיוק בשעה שקבעתי אתמול .. אם רק הייתי
מכוונת אותו לקצת יותר מאוחר.
העיניים מתחילות להתרגל לאור הדק העובר מהחורים בוילון. מסובבת
את הראש לצד השני , היד מושטת מחפשת אחיזה ונתקלת בו. גוף
אנושי , עור חם. לאט לאט חודרת ההכרה כי אני לא לבד. הידיעה כי
הוא שם לידי עדיין ישן כאילו השעון המעורר קיים רק בעולמי ולא
אצלו. הוא שם לידי, כמו שהיה כשהלכתי לישון  וכמו שהיה אתמול
בבוקר ויהיה גם מחר, אולי.
הראש מתמלא במחשבות של בוקר בפחדים מהיום החדש שיתחיל בשבילי,
בשבילנו. האם כך אקום כל חיי?  האם את פניו אראה כל בוקר עד
הסוף?
לפעמים הבחירות שעושים ברגע אחד פשוט , משנה את כל מה שיקרה
מעתה והלאה. מבט שהפנית לכיוון הלא נכון והאדם הנכון עבר בצד
השני, בית קפה שהחלטת להיכנס אליו ושם הוא יושב. אם לא הייתי
נוסעת לשם אם הוא לא היה נוסע גם אולי לעולם היינו נשארים שני
זרים שעולמם היה אמור להתאחד לרגע אולי ליותר.
שוכבת על הצד נשענת על המרפק מביטה בו. בוחנת כל נקודה בפנים,
בגב. הנקודה על הכתף, שלושת הנמשים על האף. זיכרונות הלילה
הקודם חולפים בראש. איך שחיבקת ואיך שנישקת ואיך שאמרת.. באמת
התכוונת? לו רק יכלתי להיכנס לבפנים, לתוכך ולדעת מה קורה שם.
אילו רק יכלתי להיכנס לתוכי ולדעת מה קורה שם כי גם זה עוד לא
ברור לי.
מתהפכת על הגב , בוהה בתקרה. מה יהיה היום, שואלת את עצמי . מה
זה משנה לך . אני עונה. ואם לא תדעי? ואם תתני ליום לעבור על
פניך ולהפתיע אותך? הרי כבר נכתב ממזמן מה שצריך לקרות ביום
הזה ומה זה יעזור שאחשוב ואתכננן, ואפחד. הרי לא ניתן למנוע את
מה שכבר נקבע.
האם זה כך גם ביננו? האם זה מה שנקבע?
מבט ראשון של אהבה, נשיקה ראשונה, כל זה היה בינינו לא מזמן אך
נראה כאילו שנים עברו. כאילו מאז ומעולם אנחנו שוכבים במיטה,
שניים שמנסים להפוך למשהו אחד שמנסים לחבר את החצאים ולא תמיד
מצליחים. אולי אם אסגור טוב את הוילון היום הזה לא יתחיל ולעד
נוכל להתחבא מתחת לשמיכה, להתחבא מהעולם שדורש מאיתנו להחליט
ולדעת. כי רק בשביל שנינו, אנחנו יודעים. זה הם שמפריעים
שמלחיצים שמתעקשים להכניס את הכל לתוך הגדרות. לתוך מסגרות
מוכרות. הרי מה שיש ביננו לא מתאים לאף מסגרת. לא שלהם. רק
שלנו.  
אולי נשאר ככה בתוך העולם שלנו בתוך המיטה. בחדר הקטן עם החלון
לרחוב הראשי. לא נצא ולא נחזור הביתה לעולם. נדבר ונאהב נלטף
ונשתוק. עד שנדע שאנחנו מוכנים, מוכנים לצאת ולהתמודד מול
העולם מול הקשיים מול המציאות, מוכנים להיכנס לתוך המסגרות גם
אם הן לוחצות בצדדים קצת.
זהו! אני החלטתי. נשאר כאן.
השעון שוב מצלצל, הוא פותח את העיניים מביט בי. היד נשלחת
ומלטפת לי את השיער, "בוקר טוב חמודה " הוא אומר.
יום חדש מתחיל.