פקחתי את העיניים, והייתי ער, מודע לחלוטין לכול.
הרגשתי כמו קשיש בן 70.
אני קם מהמיטה, אני לא בטוח כמה זמן הייתי פה.
תחושת הזמן נעלמת כשאתה מוכנס להרדמה אוטומטית.
אני מניח שכמה ימים, "אני אשאל את הדוקטור כשאראה אותו." אני
אומר לעצמי, לקלוט שאני עדיין שפוי, שאני עדיין יכול לדבר.
אני יושב על קצה המיטה, רגלי בקושי נוגעות ברצפה, ואני מגלגל
אלי את עמוד האינפוזיה שלי, אני מרגיש חלש יותר מתמיד, כאילו
שלא אכלתי ושתיתי, אך ורק ישנתי, שינה חסרת חלומות.
רק ישנתי.
יותר מתמיד, הסחרחורת הכתה בי, והתחלתי להתנשם, בלי שום סיבה
נראת לעין.
הנחתי רגל אחת על הרצפה, ועוד אחת, הסחרחורת, קטנה, אבל עדיין
שם, והראש דופק, נראה לי שעוד 2 דקות והוא יתפוצץ.
אני נאחז בעמוד שלי, מוט מתכת על גלגלים עם וו, שעליו מונחת
שקית התרופות שלי. או אולי זה מה שאמור להיות האוכל שלי.
"אני אשאל את הדוקטור גם על זה" אני לוחש לעצמי, שוב, לבדוק
שאני לא חולם.
לבדוק שאני עדיין קיים, שתפיסת המציאות שלי לא הלכה לה לעולם
אחר.
ניסיתי לעמוד, נעזר בעמוד, אבל כל כך הסתחררתי שבקושי יכולתי
לעמוד, רק עמוד האינפוזיה החזיק אותי, "איזה מזל שהוא פה"
חשבתי לעצמי, ואז נפלתי ברעש, מעולף.

בבוקר אחרי ההתעלפות, הרגשתי יותר טוב.
שניה, איך אני במיטה שלי?
זמזמתי בזמזם שהיה ליד מיטתי.
אחות הגיעה אלי תוך כמה דקות. היא הייתה לבושה בחצאית קצרה
לבנה, כמו שאר בית חולים המחורבן הזה.
לבן, מה יש לאנשים מהצבע הזה, הוא כבר מתחיל להגעיל אותי.
"בוקר טוב רועי, מה שלומנו הבוקר?" שאלה בנחמדות האחות הלבנה.

כל כך שנאתי צביעות שכזאת, היא לא ידעה מי אני, מה אני מרגיש,
"אהה, ככה הממסד עובד" חשבתי לעצמי בשנאה מוחלטת.
החלטתי לשתף פעולה ועניתי לה בסתמיות: "אני בסדר" בידיעה שאני
אומר שאני בסדר אני אף פעם לא בסדר כי בסדר זה לא טוב ולא טוב,
זה לא בסדר.
דרשתי לשלומה בנוסף, שלא תרגיש מקופחת, היא טענה ש"הכל כרגיל,
זורם ונעים".
כן בטח, לא האמנתי למילה מכל זיבולי השכל שיצאו לה מהפה.
"איך הגעתי למיטה שלי?" שאלתי, לאחר החלפת המילים שנראתה לי
מיותרת מהרגיל.
"כמה דקות לאחר שהתעלפת, יוסי החזיר אותך למיטה לאחר שהוא בדק
את כל החולים"
"אה, תודה! תמסרי לו תודה בשמי?" שאלתי, בקול נחמד ככול
שיכולתי.
"אין בעיה יקירי"
אוף, שוב הטון הזה, ועוד איזו מישהי שקוראת לי בשמות האלו,
מתוק, חמוד, יקירי, בלי להכיר אותי, זה תמיד נראה לי תמוה
מבחינה מסוימת, למרות שתמיד לקחתי זאת כמחמאה מסוג כלשהו.
"כמה זמן אני פה?" שאלתי, לאחר שנזכרתי בתהיותיי מיום אתמול.
"נכנסת לכאן שלשום בבוקר, לפחות זה מה שרשום לי בלוח."
אמרה האחות לאחר שסיימה להסתכל על הלוח שלי.
"התרצה את ארוחת הבוקר שלך?" היא שאלה, שוב בטון המרגיז שלה,
נחמד אפילו מתנשא, כאילו שהיא טובה יותר ממני.
"כמובן" הגבתי, והרגשתי ברעב שהיה שם תמיד, פשוט לא חשבתי עליו
כבר כמה ימים. זה כמובן לא הפריע לי להמשיך לשנוא את כל המקום
הזה.
כל כך כואב לי. אני לא יכול להבין למה כל כך כואב לי. בסך הכל
אני די בריא פיזית.
האחות הביאה לי אוכל, אוכל אמיתי מוצק וטעים למרות שזה רק איזה
עוף תפל משלשום וקצת אורז לא מבושל היטב. אוכל, לא אכלתי מאז,
ואיני יודע אפילו ממתי זה אז.
אכלתי, ושתיתי, אך לא לפני ששאלתי את האחות לשמה, שלאחר כמה
שיחות קצרות בין האוכל וסידור החדר היא ענתה שקוראים לה ענת.
"ענת, את יודעת אולי מתי אני משתחרר מפה?" שאלתי לאחר הבנתי
שאין לי מושג קלוש מתי אני יוצא מפה.
"אה, טוב ששאלת, כי אני בדיוק בדרכי לקרוא לד"ר שוגרמן לבדיקה
אחרונה, יש סיכוי שתצא עוד היום!" היא קראה בחמימות, ונחמדות
דמותה פתאום הייתה הרבה יותר נאורה, הבנתי את מסירותה לעבודתה,
שהיא באמת דואגת לשלומי, העולם נראה כמו מקום יותר טוב, אני
הרגשתי יותר טוב, הלבן כבר לא הפריע לי כל כך הוא נראה יותר
טהור ורך.
זמני בבית החולים נהפך מנוראי ומשגע לנחמד ומהנה.
כל חיי נהפכו להיות דבר טוב יותר,מאשר שהיו קודם.
אני מניח שכך זה שמחשבות טובות עוברות בראשך, מחשבות על הבית,
מחשבות על אהבה וחברים, מחשבות לבנות וטהורות.