שאלה רטורית. "אם הייתה ניתנת לכם הזדמנות לתקן משהו בחייכם
אחרי שמתתם, מעין פלשבק, מה היה הדבר בו הייתם בוחרים?" אין לי
מושג. רק שתדעו, ההזיות שלי אחרי המוות לא ממש עזרו לי.

מיד אחרי מותי נגלה לפני מעין זקן שבקרקפתו מעין סדק והעור שעל
הלסת שלו היה חסר כך ששיניו היו חשופות למראה והוא היה דומה
קצת לשלד. הזקן גלגל את עיניו הגדולות וצחק צחוק חלול
ומתגלגל.

-"אז אתה מרגיש שגמרת עם מלא פספוסים. הא?" צחקק הזקן.
-"הה?" עניתי לו בקול סתום.
-"אני מתכוון לכך שלא הלך לך משהו בחיים!" הרים הזקן את קולו
והקיש בחוזקה על קודקודי עם עצם ארוכה שאותה החזיק. הוא ניסה
להזכיר לי את כל הרגעים האלה שלכולנו יש, כשאתה יושב לך בגן
שלפני טרום טרום חובה ולועס לחם עם שוקולד שמצאת לפני כמה
רגעים בחול תוך כדי דיבור אנגלית בג'יבריש. או שאח גדול של חבר
שלך לימד אותך בגיל 7 שחתול מרימים מהזנב ובמקרה הרמת גור
חתולים שחור-לבן מכוער אחוז פאניקה, ורגע אחד לאחר מכן מצאת את
החולצה שלך מלאה בנוזל שחור רטוב ומסריח וכל היד שלך מדממת
ומלאה שריטות. "טוב. בסדר. זה תיאור בוטה. אבל תודה שלא הלך
לך." "בונק!" "בולק!" העצם הכאיבה לי במרכז המצח למרות שכבר
הייתי בין גיהינום לשאול, ומתים בעצם לא מרגישים כלום. אבל גם
הרגשתי את הריח הזה של צואת חתולים. כנראה שכל מי שמגיע לשום
מקום בגלל הפספוסים שלו מריח ריחות כאלה. במכה הבאה שלו כבר
ראיתי ראשים מכוערים של חתולים עפים בסיבוב מול הפנים שלי.

"טוב. אז בטח הבנת. מספיק עם העצם" הזקן נקש עם העצם ברצפה.
ההזיות מסביב לראש שלי נעלמו. "אז מה בחרת?" שאל הזקן בתקיפות.
"אה. לבחור מה?" בהיתי בחלל כאילו עבר איזה ע.ב.ם וצייר עם גיר
על גבי לוח בלתי נראה. שמעתי גם את החריקות שלו. טוב. לא שמעתי
אבל במקום כמו הגי... "טוב. אז אתה בטח רוצה איזה עוד מכה?"
"מה דעתך על מקום כואב יותר? נגיד. במקום בו צריכה להיות לך
רגל נוספת?", הזקן נראה כמי שהולך לחבוט בי מכה ממש קשה וכואבת
באזור החלציים.. הנפתי ידי כמתגונן, גם בגלל שלא אהבתי את
הציניות של אנשים זקנים ומשוגעים בעיקר לא במקום שכוח אל,
חמישה מטרים ליד הקיר החיצוני של השאול. יותר מדי ירוק של טחב
הייתי אומר.

הייתי כבר מוכן גם לריסוק הגולגולת שלי, אבל אז נזכרתי שפעם
אחת, בערך בכיתה י"ב ישבתי עם שני חברים שלי, אור וניר וניהלנו
איזו שיחה משונה... פתאום היה נדמה לי כאילו הזקן קרא את
המחשבות שלי. "אז החלטתה! חהחה! רק אל תעשה שטויות!" תוך כדי
מכה נוספת בגולגולת שלי, כל הכיעור האפלולי נעלם פתאום. הכל
התחלף פתאום למשהו רגוע יותר. זרימה רגועה של מים. עצי נוי
גבוהים, זיהיתי שהיו גם כמה סלעים גדולים שאפשר לשבת עליהם,
כן, בדיוק. אותה סיטואציה טיפשית, אותם אור וניר. אותם אנשים
אחרים, שישבו ליד שלושתנו עם עלוני שירה בציבור ומדריך טיולים
שמנגן באקורדיון כדי שיוכל לשלם שכר דירה. הם היו בדיוק באותו
מקום, יושבים להם באמצע הטיול הכיתתי, במקום שקט יחסית.
וזורקים חלוקי נחל קטנים לתוך מימי נחל ה "גילבון" שהיה מעין
אטרקציה קטנה בטיול. לניר היה בדיוק אותו שיער ארוך, ואור היה
נראה בדיוק, איך לתאר. כמו שהוא תמיד נראה. יותר גבוה מניר
וממני. וגם אני ישבתי על סלע. מול שניהם. ובעצם בזה הסתכם הכל.
בסדר גמור. אבל אז, בדיוק באותו רגע נזכרתי במונח מסוים
שהסתובב לי כמו מערבולת של שירותים בתוך המוח שלי, כנראה זה
היה משהו שבא לי כתוצאה מכל המכות בראש שקיבלתי מה"פריק"
התימהוני הזה עם העצם הזו שלו. משהו על עכו, שבדיוק ירד עליה
ברד או משהו. עכו... מה זה היה. לרגע אחד. המקום האוטופי  הזה
ליד הנחל הזה עם כל השקט שלו נעשה איטי ומטושטש. ואז ניר הציע
איזו חידה מטופשת לחבר שלו שישב לידו. זאת אומרת, אור. ובלי
להרגיש, פלטתי את התשובה מול העיניים שלהם. זה היה תהליך איטי
הייתי אומר. אור ששמע מניר את החידה, פעם ראשונה. חידה שגם ניר
שמע פעם ראשונה. מעצמו. אם היה לו עדיין מוח. כי אני לא מאמין
שזה היה באמת. זו אולי הייתה סתם אשליה כזו של אחרי המוות,
בדיוק כמו שקורה. פשוט מתים ומגיעים למקום עם איזה קוקו שצוחק
ומכה אותך בזמן שהעיניים שלו מתגלגלות ויוצאות לו מהארובות
ואחרי זה יש משהו מאיזו קלאסה אחרת. חזון אוטופי. הייתה שם גם
עטיפה משומשת של שלגון אני זוכר. כי אנשים פשוט לא אוהבים
לשמור על הניקיון, גם כשמתים. ותשובה הזו שבראש שלי, יצאה לאט.
התחלתי להמהם משהו. עכו. אור וניר לא שמו לב. הם ישבו ופענחו
את החידה שלהם כמו דתיים חכמים שקיבלו תורה מסיני. עכו. הייתי
שונה מהם פתאום, כל כך לא איתם במקום. עכו כוסתה במשהו. מלמלתי
בקול רם. "סליחה?" שאל אור בהתעניינות. עכו כוסתה. אמרתי בקול
רם. אור קפא על מקומו. ניר מצמץ פעמיים. עכו כוסתה בשלג.
הרגשתי לא נוח. "איך הוא ידע?" שאל אור מופתע. יש מצבים כאלה.
זה קרה לי פעם הרבה. שמישהו שאל, איך אני יודע. ותמיד היה איזה
מישהו בשם אור שקרוב שלו שאל אותי את השאלה הזו במסיבה או
באירוע. או סתם בבית ספר. דודה של מישהו או בן של חמות של
מישהו או בעלים של איזה כלב, שבמקרה מכיר מישהו בשם אור. אז הם
עמדו שם והתפלאו בינם לבין עצמם, והחליפו מבטים. ומלמלו משהו
כמו "בואנה? איך הוא ידע?"

"טוב. אז אני הולך לקנות צ'יזבורגר" אמרתי. ואז קמתי והלכתי
כמה מטרים ליד כל השולחנות של המזנונים המהירים ושל מקדונלדס,
איפה שכל הכיתה ישבה. אבל לא נראה לי שהם שמו לב. ואיפה שהוא.
לא דקה לפני אבל כמה דקות אחרי נעלמתי.

אור וניר המשיכו לשבת שם ולחכות. הם דיברו קצת. ניר אמר ספק
בצחוק. "וואו. הוא ממש קורא מחשבות היאיר הזה". ואור הסכים
איתו. ואז הם דיברו על זה שהם שונאים ילדים שמעשנים ושאת האח
הקטן של אור מעניין רק כדורגל. דקה אחרי זה. דקה וחצי אולי. הם
הלכו לבדוק איפה אני. אז הם קמו וראו שאני לא ליד מקדונלדס.
ואני גם לא בתוך מקדונלדס. ואז הם ראו שאני גם לא ליד הספסלים.
ואז הם ישבו דקה ועשר שניות, ואמצו את המוח שלהם כדי להיזכר.
ואז הם שאלו ילדה מהכיתה שלהם עם שיער שחור פרוע איפה יאיר.
אבל היא לא ידעה לענות להם ורק שאלה אותם כמו תמימה מי זה
יאיר. אז הם הלכו לפנות לנערים שישבו ועישנו ליד שולחן מבריק
של מזנון עם שמשיה, ורצו לשאול אותם, אבל אז היה צריך לעלות
לאוטובוסים. אור, או שזה היה ניר. אחד מהם עלה לאוטובוס.
המדריך אמר להם שיש עוד עשר דקות עד שנוסעים קרוב לכנרת לראות
פסלים של סלעים בגלל שהתבטלה האטרקציה של חווה עם תנינים. וניר
שאל את אור, מי זה יאיר בעצם. ואור ניסה להיזכר ועשה ניסיון
אחרון, ושאל מדריך אחד איפה יאיר. אבל הוא רק הביט עליהם כמו
מטומטם ושאל מי זה יאיר. והוא אמר להם שהוא לא מכיר אף אחד בשם
יאיר. ושלבת של אחותו יש בכלל שם שונה. אז אור וניר פשוט הלכו
להם ועלו על האוטובוס של הטיול עם שקיות של "צ'יפסים" והעבירו
ביניהם מדבקות של שועל עם קוצים ורובוט שנראה כמו איש נחש.
ולוחם עם ראש של סוס. וניר אמר שהוא רכב על סוסים ביום ראשון.

והעיניים של הזקן התגלגלו להם עם הרקע של הנוף הפסטורלי של
צמחי המים והאוטובוס עם המנוע המקרטע שזז קצת. והצחוק שלו הדהד
בקול חלול ומתגלגל...                        ...