הדלת נסגרה. הוא הלך, סוף סוף.
אחרי שעה וקצת של נשיקות חפוזות ומגעים שלא אומרים לי כלום,
הוא הלך. מה אני אגיד לו מחר או בעוד כמה ימים? כנראה מה
שאמרתי לקודמים. "אני לא חושבת שזה ילך בינינו, זאת הייתה טעות
ואני לא רוצה להמשיך קשר פיזי איתך".
למה אני עושה את זה? הרי הוא מהסוג שלהם, מסוג האנשים שאני
יודעת שלא ילך איתם כלום. מסוג האנשים שאני לא רוצה להכנס איתם
לכלום. אבל כבר התנשקנו ומשם זה המשיך. הייתי צריכה לעצור אותו
לפני שהספיק לנשק אותי. למה לא עשיתי את זה?
אותו סיפור שחוזר על עצמו. כל פעם מחדש אני אומרת לעצמי שאני
לא אעשה את זה. אני לא אחזור על הטעות הזאת שוב.
כי בין כל אלה, אני רק רוצה חום. אני רק רוצה לאהוב שוב. ששוב
יאהבו אותי בלי תנאים. אני רק רוצה נשיקות רכות, אמיתיות ושינה
לבנה בזרועות שלו. ואני יודעת, תמיד ידעתי מי הוא. אבל אותו
אני לא יכולה להשיג. הוא לא אחד שאני אכבוש בתוך כמה שעות
בחיוכים מקסימים וניצוץ בעיניים. הוא לא יפול שבי לצחוק שלי
ולשמחת החיים הצבועה שלי. הוא לא יתאהב בחיצוניות המזוייפת
שלי. כי הוא כבר מכיר אותי ואוהב אותי בגלל מי שאני, אבל אני
לא אשיג אותו. הוא לא יהיה שלי כי הוא לא יכול להיות כאן לידי
ואני לא לידו.
אז אני אמשיך לפגוש אותם מדי פעם ולתת להם את השפתיים שלי,
הצוואר שלי ועוד כמה חלקים. אני אמשיך לפגוע בהם ודרך זה
בעצמי, עד שהמעגל ישבר ואני אמצא אחד אחר, או שאני יהיה
סוף-סוף איתו.
ובינתיים אני שומרת את העיניים בשבילו. כי הוא היחיד שרואה
אותי דרכן ולא דרך חלקים אחרים.