אתמול התווסף עוד אחד, לפחות, לסטטיסטיקה של מספר המובטלים,
למספר שמופיע מידי פעם בכותרת הראשית בעיתון קצת מעל למספר
העובדים הזרים שמסתובבים להם בארץ, שמופיע מעל למספר ההרוגים
מתאונות הדרכים השנה, שמופיע מעל למספר ההרוגים בפעולות האיבה
שמופיע מעל למספר הפלשתינים שנהרגו בפעולות צה"ל בשטחים.
המספרים הללו משתנים, גדלים, בדרך כלל, מידי יום, ואני כבר
למדתי להתעלם מהם, אבל אתמול, לא יכולתי להתעלם, המספר הנוסף,
המובטל הנוסף הפעם הוא אני.
קשה לתאר את התחושה הזו למישהו שעובד, אני זוכר שאני לא הבנתי
כשניסו להסביר לי את חוסר האונים, הבושה, תחושת הכישלון, ואצלי
נוספה לכל אלה הבדידות, הבדידות. במובן מסוים, הייתי צריך לברך
על מצבי, אין לי מחויבות לכלום, אני לא נשוי, אין לי ילדים,
אין לי משכנתא, יש לי חסכונות יפים, מנוי לקאנטרי-קלאב והרבה
זמן פנוי, זו הזדמנות חד פעמית, אולי, ליהנות ממש מהחיים. זה
כנראה נכון רק על הנייר, כי אני לא נהנה.
למעשה סיימתי את העבודה כבר לפני חודש, הסמנכ"ל נתן לי את מכתב
הפיטורין ביד, "אתה מפוטר. אנחנו מצטערים. יש לך חודש"  אלו לא
היו המילים המדויקות, אבל זו הייתה רוח הדברים. מאז אני פחות
או יותר חסר מעש, יושב בבית הקפה של סימון ברח' רוגוזין משמונה
עד אחת עשרה בבוקר, שותה שלוש כוסות קפה שחור, משחק שש-בש עם
סימון והחבר'ה וחוזר הביתה, לבד, להכין לי ארוחת צהריים פשוטה,
לבד, ולישון שנת צהריים, לבד. בערב, יושב מול הטלוויזיה, מזפזפ
עד אחת עשרה, מידי פעם מגוון עם סרטי פורנו מהכבלים אל תוך
הלילה, וישן.
לפני כמה ימים קבעתי פגישה בחברת כוח אדם, יום רביעי בעשר
בבוקר רשמתי ביומן הריק שלי. חשבתי על הרגע בבית הקפה שבו אקום
אחרי ניצחון במשחק השש-בש ואגיד לחבר'ה "מצטער, חייב ללכת, יש
לי ראיון" רק בשביל מבטי ההפתעה וההערצה שלהם שווה הראיון הזה,
גם אם לא יצא ממנו כלום. הגעתי ביום רביעי בעשר בדיוק, הפקידה
הצעירה בקבלה שאלה לשמי,  "גיל" אמרתי, היא חייכה, הציעה לי
וופל וביקשה ממני לחכות למראיינת. המראיינת הייתה בחורה בגילי
בערך, נאה למדי, גם היא חייכה והזמינה אותי לחדרה. הסתכלתי על
אחוריה כשהלכה לפני והיא כאילו הרגישה, הסתובבה אלי וחייכה
בשובבות, יש כימיה. בחדר היא התחילה להקריא מדף את הפרטים
מקורות החיים שהחזיקה מידה, לא הקשבתי כלל, התמקדתי בחזה שלה,
בפנים החלקות, חיפשתי בידה סימנים לטבעת נישואין, אין, טוב
מאד, אולי הלילה לא אישן לבד.
היא הגישה לי דף מודפס ועוד דף חלק, "עכשיו, אבקש ממך לכתוב את
קורות החיים שלך בכתב ידך, על מנת שנוכל לערוך לך ניתוח
גרפולוגי". הסתכלתי בדף קורות החיים, אלו לא היו קורות החיים
שלי, לבחור הזה קראו גיל אפרת, הוא גר בתל אביב והוא בכלל
נשוי, עברתי על קורות החיים שלו, היו לו קורות חיים מרשימים
למדי. התבוננתי במראיינת ועמדתי להגיד לה משהו, אבל היא חייכה
את החיוך המפתה שלה ואמרה, "אני מבינה שאתה לא אוהב ללכת עם
טבעת הנישואין שלך ?!"  התבוננתי בידי הערומה, "לא" עניתי, "זה
לא נוח לי, ולאשתי לא אכפת". בלעתי את לשוני, מה אני עושה ?!
מתחזה למשהו אחר ?! כנראה נפלתי על הראש, אבל מצד שני,
המראיינת נראית מעונינת למדי, וחוץ מזה, עם קורות החיים שלו
אולי יש לי סיכוי יותר טוב. כתבתי את קורות החיים מחדש בכתב
ידי והערתי למראיינת שחלה טעות במספרי הטלפון והכתובת שרשומים
בקורות החיים, שאלו הפרטים שלי מהכתובת הישנה, שהחלפנו דירה
אחרי החתונה, ועוד מיני שקרים, היא בלעה הכל, ושינתה את
הפרטים. קשקשנו עוד קצת, אני ניסיתי לברר בעדינות יותר פרטים
עליה והיא שיתפה פעולה, מפתיע בהתחשב בעובדה שהיא חשבה שאני
אדם נשוי. נפרדנו בצורה שנראתה לי מבטיחה, גם עבודה, ואולי גם
זיון.
למחרת, כשבשמונה וחצי צלצל הטלפון הנייד שלי כשהייתי בבית הקפה
באמצע וויכוח פוליטי חשוב, וקבעו איתי, זאת אומרת עם גיל אפרת,
ראיון, קלטתי מה עשיתי. אני לוקח את הפרנסה של מישהו שאני לא
מכיר בכלל, אני מתחזה למשהו שאני לא. התנצלתי, ביום השני
ברציפות, בפני חברי בבית הקפה וקמתי. הייתי מבולבל, אף פעם לא
עשיתי רע לאיש, וראיתי את עצמי אדם טוב והנה יש מישהו שאני
בכלל לא מכיר ואני עושה לו רק רע. חשבתי על כך כל הדרך לרכב,
קרעתי את דוח החניה שקיבלתי, התיישבתי ברכב והדלקתי רדיו
בווליום נמוך, מה עושים, זה הרגע להחליט. חשבתי רגע, והנעתי את
הרכב, נסעתי לכוון החברה שקבעה איתי, לא רציתי לאחר לראיון
הראשון שלי.
הראיון עבר מצוין, הם כבר קבעו איתי ראיון נוסף, ידעתי שעשיתי
את הצעד הנכון ותכננתי את הצעד הבא, משרד הפנים. ביום ראשון
בבוקר הלכתי למשרד הפנים, במטרה לשנות את שמי בתעודת הזהות
והדרכון, בדרך חשבתי על חיי הקודמים, העלובים, ועל חיי החדשים
בתור גיל אפרת, מצליחן, נשוי, לא עוד רווק ולוזר, שינוי השם
יהפוך אותי לאדם חדש באמת. ישבתי בתור במשרד הפנים, יש עוד
כעשרה אנשים לפני, לפי הקצב שבו הם עובדים זה אומר עוד כשעה,
הוצאתי את העיתון מהתיק והתחלתי לקרוא.
לידי ישב בחור צעיר, בגילי בערך, הוא החזיק בידו טופס דומה
לטופס שאני החזקתי בו, טופס שינוי שם, הוא היה עצבני למדי
והתנועע בכיסאו ללא הרף. רגש המציצנות הבסיסי שלי משך אותי
להביט בטופס והיה נדמה לי שראיתי משהו, הנחתי את העיתון בצד
והתרכזתי בטופס. אחרי כמה שניות הבחור קם, לשירותים כנראה,
השאיר את הטפסים והתיק שלו, כדי לשמור את זכויותיו על הכסא
וביקש ממני לשים עין על הדברים. לא יכולתי לקוות להזדמנות טובה
יותר, הסתכלתי על הטופס והרגשתי איך אני נחנק, זה היה גיל אפרת
והוא רוצה להיות אני. קרעתי את שני הטפסים, השלכתי את השאריות
לפח וחזרתי לבית הקפה של סימון ברח' רוגוזין.