סוף סוף יש לי קצת שקט. סוף סוף הגעתי למקום שבו אף אחד לא
מציק לי ולא מצפה ממני לכלום. אף אחד לא ידבר איתי יותר על
הלימודים שלי ועל כמה שאני חייבת לשפר את הציונים,ובטח שאך אחד
כבר לא יגיד לי כמה אני צריכה לחשוב על העתיד שלי....לי כבר
אין עתיד..
אז ככה זה להיות מתה??
האמת,ציפיתי ליותר. חשבתי שאלה שמתאבדים אמורים להגיע למן
גהנום לוהט כזה עם שטנים מעופפים ולבה אדומה רותחת או לפחות
לעולם משונה כזה כמו ב"קייטנה של קנלר" עם עוד אנשים שבחרו
לסיים את החיים שלהם מוקדם מידי..אבל לא. אין פה כלום. רק אני
והדממה. מה שטוב פה זה שרואים מפה את כל מה שקורה למעלה.
ראיתי איך ההורים שלי מצאו אותי תלוייה על העץ בגינה והתחילו
לבכות, ראיתי תכתבה בעיתון שנדחקה לעמוד 19 בגלל כל הכתבות על
המצב הבטחוני, האבטלה וכל החרא הזה- כאילו לא מגיע לי להיות
לפחות בעמוד 4....?, ראיתי איך כולם ניהים נורא עצובים ואומרים
:כמה חבל" ו" היא הייתה כל כך מקסימה", ראיתי איך עושים לכבודי
מן טקס בבית ספר עם המנהלת ושמים תמונה שלי בקיר של האנשים
המתים, ואיך היועצת עברה לדבר עם כולם בקשר להתאבדות שלי,הכי
גרוע היה לראות את סבא שלי חוטף התקף לב ישר אחרי שסיפרו
לו..אולי עוד ניפגש פה..
מאז שהייתי קטנה, אמא שלי תמיד אמרה לי שאני אגדל להיות כל כך
מאושרת, חבל שזה לא מה שבדיוק קרה. תמיד חשבתי שאם אני אגדל
עוד טיפה, אולי אז אני אמצא אושר..אבל זה אף פעם לא קרה.
לא הייתה לי סיבה מיוחדת. חבר שלי לא זרק אותי או משהו כזה. לא
הייתי ילדה דיכאונית- להפך.היו לי חברים ואפילו הייתי ראש"גדית
בצופים.
פשוט, החיים עצמם היו כל כך מטומטמים וחסרי כל מטרה נראת
לעין.
בזמן שחברים שלי תיכננו כבר את הנושא לעבודת דוקטורט שלהם- אני
לא ראיתי את עצמי קיימת בכלל בעוד עשר שנים..
18 שנה של חיים סתמיים, פשוט ריקים, קרה לכם פעם שהרגשתם
שלקיום שלכם בעולם אין בעצם שום משמעות ושאתם כמו
אויר?...אפילו זה לא- אויר חיוני לנשימה..ואני לא הייתי חיונית
לאף אחד, לשום דבר.
אתמול החלטתי לסיים את החיים שלי.
עוד מעט כולם יבואו לפה: ההורים שלי יעמידו פנים שהם סובלים
אחד את השני וינסו להיות חזקים, אחותי, שלא תקלוט את זה גם עוד
הרבה זמן, חברים מהבית ספר, מהצופים ועוד כמה שאיכשהו הכרתי.
כולם יהיו פה וימררו בבכי במן שיכסו אותי בחול החם והנעים כמו
שמיכת פוך...
זה יהיה כמעט כאילו זכיתי באוסקר, אני אזיל דמעה מזויפת ואקרא
את הנאום שכתבתי מראש בבית:
"תודה לכולכם שבאתם, שנאתי את כולכם, בתקופה שכיביכול צריכה
להית התקופה הכי יפה בחיי סבלתי כל כך, אבל אתם ממילא לא הייתם
שם בשבילי..תודה על חיים חסרי כל שאיפות, תודה להורי שהביאוני
עד הלום ותודה למדינת ישראל"
מחיאות כפיים סוערות מלוות בדמעות של אושר-עצב...ולי מגיע הפרס
הזה..עבדתי קשה בשבילו...
עכשיו כולם חוזרים הבייתה,חוזרים לשגרה, ואני? אני יהפוך
לסיפור שמדברים עליו בסלון...
אני ישאר לי לבד.
סוף סוף. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.