למונית נכנסת אישה. היא לובשת שמלה ארוכה בצבע כחול כהה, עשויה
מקטיפה ומעיל ארוך מפרווה סינתטית אך כזו הנראית יקרה.
לילה בחוץ. איפות מסתמנות על החלון השקוף. עיניה אדומות
ונפוחות.
עין אחת קצת יותר מהשניה. אולי היא עייפה. אולי קיבלה מכה
ואולי זאת תופעת לוואי הנגרמת כתוצאה מחשיפה מרובה לשמש.
לאחר שסיכמו על המחיר משתררת שתיקה. הנהג מכוון את המראה כך
שתראה את פניה.
הוא תוהה, אולי היא נוסעת לראות את החבר שלה. אולי לא.
אולי היא בעצם נוסעת לנשף פורים, אבל עכשיו לא פורים ואין לה
תחפושת.
אולי היא נסיכה מארץ רחוקה שמחפשת אביר שיציל אותה.
שיערה בהיר וארוך והיא מושכת כל הזמן קווצת שיער בידה. הנהג
חושב שאולי קרה לה משהו. הוא רוצה לשאול אבל חושב שזה לא
במקום.
הוא חושב שהיא עצבנית בגלל שהיא מתעסקת בשיער שלה כל הזמן.
הוא תולה מבט במראה ועיניהם נפגשות לרגע.
הנהג חושב שמכל הנוסעים שאי פעם הסיע ומכל הדברים שראה בשנים
הארוכות של הקריירה הלא מבטיחה שלו כנהג מונית, לא ראה עצב כזה
על פנים של אף אדם.
הוא ראה זאת על פניו של כלב שבעליו נטשוהו במעבדה של "צער בעלי
חיים" והנהג חשב שהכלב ידע מה הולך לקרות לו. הוא חשב גם
שהאישה לא יודעת מה הולך לקרות לה אבל האישה לא כלב ואף אחד לא
יכול להיות מספיק טיפש כדי לנטוש אותה באיזשהו מקום, מצב, אף
פעם, לעולם.
הנהג היה איש צעיר אבל לא יותר מדי. חדי עין יבחינו כי גילו נע
בסביבות השלושים.
הנהג מחליט לפתוח בשיחה. "תגידי". הוא אומר, "את מאוד ממהרת".
זאת הייתה קביעה שנשמעה כמו שאלה רטורית.
להפתעתו היא עונה וקולה נשמע צרוד אך סקסי.
"לא ממש". היא אומרת.
"אז לאיפה את נוסעת?" הוא ממשיך ושואל.
"לבית של חבר שלי", היא עונה. "אימא שלו עושה לכבודי מסיבה,
שאני חוזרת".
היא מוסיפה לשם הסבר.
הנהג מחייל לעצמו על שצדק בהשערותיו. "אז את לא ממהרת לשום
מקום".
הוא חוזר על המשפט, הפעם עם יותר תקווה. היא מאשרת חשדותיו
במבטה.
הנהג שואל: " איך זה שאת נוסעת לבית של חבר שלך ואת לא נראית
שמחה לראותו"?
"לקחתי מונית כדי שהדרך להגיע אליו תהיה יותר ארוכה." היא
אומרת.
"איך זה"? תוהה הנהג בתמימות.
תמיד אנשים לוקחים מונית כדי להגיע מהר יותר למקומות.
"אתה מבין", היא אומרת. "הוא גר בהמשך הרחוב.".
"אבל עברנו את זה מזמן"! הוא קופץ. היא מחייכת. "זאת הייתה כל
הכוונה".
"תשמעי", הוא אומר וחושב שמשהו פה נעשה מסריח.
"אני יודע שזה לא ענייני אבל אם את לא רוצה לראות אותו הוא לא
יכול להכריח אותך.
זאת מדינה חופשית".
"זה בסדר", היא עונה.
"לא זה לא בסדר"! הנהג מתחיל להתרגז. "תגידי, הוא הרים עלייך
יד"?
וחושב על אי הצדק בדבר. זה לא מגיע לה. באמת שלא.
היא רוכנת קדימה אל האור שבתקרת הרכב, מעל הנהג.
"אתה רואה, כאן בעין, זה היה כשחזרתי לפני יומיים".
באור הקלוש שנמצא במונית הוא מבחין בחבורה כחולה - סגולה מתחת
לעינה, צבעיה מיטשטשים מתחת להרבה מייק - אפ ופודרה.
הנהג מזדעזע. "אני לא יודע איך זה אתכם הצעירים של היום, אבל
פעם לא נגענו בבחורה לרעה. מי שנגע היה חוטף בעצמו".
"אבל אתה צעיר", היא מחייכת.
הוא מחייך בחזרה. "אני מהדור הישן, אוהב לעשות דברים כמו
פעם."
הוא תוהה עוד לגביה. "אם אפשר לשאול אותך רק עוד שאלה אחת..."
"אין בעיה".
הוא מנסה את מזלו. "אולי נוכל לשבת באיזשהו מקום ולשתות קפה".
אני מסיים עכשיו משמרת ואני מכיר מקום מצוין."
הוא דוחס לפיו מילים כאילו היה איש שלא ראה מזון ימים רבים
ועכשיו הוא זולל, העיקר שתקשיב. הוא חסר בטחון קמעה, חושב
שתדחה אותו, אך לא. היא עונה.
"כן, זה יהיה נחמד." היא מחייכת והוא תופס את חיוכה במבטו.
הם משתתקים לדקה והדקה התארכה והתמשכה עד שנעשתה מעיקה.
כך עברו להן עשר דקות. היא מביטה בחלון שזרמי הטיפות עליו
נראות כמו בכי תמרורים.
הוא מרגיש שהוא צריך לומר משהו אז פתאום הוא מביט בשעון.
" כבר שמונה. מה את רוצה לעשות"?
"סיימת את המשמרת שלך"? היא שואלת.
"כן, עכשיו," הוא מחייך. "אז את באה"? הוא מחליט לשאול.
לרגע היא נראית תלושה, מבולבלת, אך מתעשתת מהר. "בסדר".
הנהג מסובב את המונית ונוסע בחזרה למרכז העיר.
בטוח שההוא, החבר שלך, לא יחפש אותך? את בכל זאת אמורה לבוא
אליו."
"יחפש."
"ומה יעשה אם ימצא?"
"אז לא ימצא?" היא מחייכת שוב והוא קולט רמז כלשהו בחיוכה.
"אם את רוצה, נוכל לעלות אלי אחרי הקפה." הוא אומר.
החיוך שלה מתרחב משמע שהבין את הרמז.
"בסדר."
הנהג שמח אך מצד שני יש לו דקירות של סכנה בלב.
הוא חושב שקנה לעצמו עכשיו חתול בשק. |