דו, סול, פה, מי...   עוד כמה תווים והחמשה תיגמר.
סרגל, עיפרון, מסרטטת את הקו הראשון
ועוד ארבעה נוספים מתחתיו.

מצד שמאל מפתח סול ועכשיו לתווים. אקורד שונה? או שאחזור על
אותו אחד? אולי אמשוך קצת ואכתוב אקורד מינורי ואפתור אותו
בתיבה הבאה? היא בודקת על הקלידים שמונחים לפניה. מנסה
ומקשיבה. מה יותר יפה? מה יותר מושך? מה אני אוהבת ומה הם
יאהבו בסופו של דבר? כשהדף נגמר היא מנסה לכתוב גם כמה משפטים,
כדי שהמנגינה לא תהיה ריקה. מחברת מילה למילה ומשפט למשפט.
בסוף יוצא משהו, אבל לא מה שהתכוונה. זה לא בא ממנה, רק
מההתאמה.
איך הם עושים את זה, כל המלחינים הגדולים? רוג'ר ווטרס, פרדי
מרקורי, איין גילן... אולי פשוט אכתוב טקסט שלא מתקשר לשום דבר
מציאותי ואלחין לפיו מוסיקה, כמו שג'אנסיס עשו בזמנו של פיטר
גבריאל..
איך היא הייתה רוצה להוציא את הכל החוצה ולא לשמור בלב. להצליח
לכתוב משהו שיגרום לאחרים להרגיש את מה שהיא חווה בפנים. לנגן
בפסנתר הגרמני הישן שלה פעם אחת במלוא הרגש ולהעביר דרכו את כל
העצב, הכעס, האכזבה והשמחה שיש בה, להראות לו שהיא אוהבת את
הקלידים הלבנים והשחורים שלו, את שילדת העץ השחורה...
איך היא הייתה רוצה לגרום לו לדבר דרכה.

כך עובר לו עוד יום עד שהיא נכנעת וחוזרת למערכת והדיסקים שלה.
שילוב שהיא כלכך אוהבת: מיטה, דיסק טוב וחושך.
שם, בדירה קטנה וחשוכה בקצה של העיר, היא שוב מהרהרת ומטילה
ספקות בחלום שלה.

מוסיקאית?