הרצח הוא אנושי בן, ואולי אין אנושי ממנו.
כך אמר לי... ונפח נשמתו. למעשה נפחה לה האחרונה רק שנה לאחר
מכן אך זהו הדבר המשמעותי ביותר הזכור לי ממנו, אבי.  מת ביום
קיץ בשלהי חודש אוגוסט, ליבו נדם ובכך הופסקה אספקת הדם לגוף.
הובהר לי מייד לאחר מכן כי ללא אספקה נאותה של דם, לא יכול אדם
לחיות... לכן מת. ברגעים אלו ממש מבוגר אני ממנו שכן מת בגיל
26 וכיום מצאתי בכוחי לשרוד מספר שנים מעבר לכך. רבים שאלוני
איך יכול פעוט בן שש שנים לזכור ולהפנים משפט אכזרי שכזה על
טיבו של הרצח ולגדול להיות כאחד מהחבורה. לזאת אני משיב להם
'אני זוכר' ויותר לא מוסיף.
אבי היה איש בעל קומה ממוצעת, מבנה גופו מוצק, צווארו עבה
וורידיי זרועותיו בולטים. ממנו ירשתי את שתי כפות רגליי
המכוערות ואת צורת ההליכה המצחיקה שלי, כשל בבון. היה נגר ובנה
בעיקר רהיטים לבית ולחצר. לאחר מותו למדתי כי היה חסר השכלה על
יסודית, ובקושי רב סיים את השכלתו היסודית, עובדה זאת לא מנע
ממנו בחייו לקרוא מכתביי הוגים גדולים ואנשי מחשבה מיוסרים.
ניטשה, דנטה, שפינוזה הם חלק מהשמות אשר נחקקו בראשי. עלי לא
הרחיב רבות, בתור ילד שמרתי לעצמי רוב הזמן, אהבתי להתבודד.
היו ימים הזכורים לי לטובה בהם היה קורא בסלון, אימי הייתה
משקיפה עלינו מתוך המסגרת שעל הקיר ואני שליט עולמי הכל יכול
מרוח בתחתונים על הרצפה הקרירה. בזמנים כאלה היה לעיתים פוסק
את מלאכת הקריאה, רוכן אליי בלאט, ותופס בעורפי ברכות כשידו,
קשה כבולי העץ אותם הוא מאלף מריחה שבבי נסורת ושרף. אחר מקרב
פיו אל אוזני, ולוחש רכות כמשדל אישה. דברים שברומו של עולם
אמר לי, או לפחות כך זה היה נראה לי אז. שאלני פעם על עץ
שייפול באמצע  יער ולא יהיה איש לשמוע נפילתו, האם ישמיע רעש?
לחש אליי בעדינות, וכאילו סימן השאלה נשאר תלוי לו על אפרכסת
אוזני וכך התנדנד עד שנבלע בשכחה או בזיכרון, איזה שהופיע
ראשון. לעיתים קבע הנגר עובדות משלו: "ספינה שנטרפה בלב ים
ואיש לא ידע כי באה אל קירבו, לא יזילו עליה דמעה" כך גרס.
כיום מגחך אני על אותן מחשבות ועל תחכומן הלוקה, אך מכיוון
שכבר הזכרתי כי הייתי ילד מתבודד השומר לעצמו, לא היה לי הרבה
לעשות אלה להגות במשפטיו ולקנות את פיסת אושרי ברגעים שמצאתי
בכוחי להפנימם.
ובאחד מימי  הקיץ של חודש יוני או יולי, או יותר נכון יהיה
לומר באחד מערביי הקיץ, שעה שהחמסין נשבר ברוחות חמות, והכל
מסביב צהוב ומאובק, חזר הביתה בסוף יום עבודתו. אני הייתי עסוק
בעולם דמיונות אינטנסיבי על רצפת הסלון הקרירה.  שובו,  לוותה
תמיד בדפיקה בדלת שלאחריה אני רץ ברגליים יחפות ופותח לזוג
נעליים ומכנסיי עבודה מאובקים שמעליהם נמצא הנגר שלי, לבוש
גופייה לבנה ומיוזעת. והנה, שלא כמו כל יום, בידו המצופה דבק
ונסורת נח לו הפעם צמיד פעמונים עדין וקטן שצבעו ורוד דהוי.
בתוך אותו צמיד קטן ומתנגן שהתברר שהיה למעשה קולר עליז
וחגיגי, התנמנם גור חתולים כחול עיניים.
"הקשיבו לי כולם" קראתי אל עבר קהל דמיוני... "ניתנה לי מתנה
גור חתולים, ואני... אין שמח ממני בכל העולם כולו". מניף ידיים
מאוגרפות באוויר וקורא בקול. מחבק את רגלו המאובקת של הנגר
והוא מעביר אל בין זרועותיי הנרעדות, בחגיגיות ובעדינות שאין
שנייה להן את המתנה המצוינת.
"חתולה" אמרתי
"זה חתול",
"חתול" חזרתי אחריו,
"דרסתי את האימא במקרה, לא יכולתי להשאיר כך את הגור לבדו,
תראה... קולר יפה קניתי לו".
הבטתי לרגע בכפות ידיי וראיתי כי הן הוכתמו בנוזל סמיך אדמדם,
ולמעשה כל חלק גופה התחתון של המתנה הלבנה היה בוצי ומלוכלך
מאבק ודם. הסתובבתי על קצות אצבעותיי ועשיתי דרכי אל חדר
השירותים בו רחצתי את היצור הקטן. הוא הראה התנגדות אך היה חלש
מאוד ולא יכל לי. חזרתי אל הסלון, הנחתיו לידי ושבתי אל
צעצועיי שהספיקו להתקרר מחוסר מגע עם כפות הידיים. כשנזכרתי בו
שוב, הסתובבתי ללטפו אך האחרון נעלם. ממתחת לספה עיניו הכחולות
הביטו בי בסקרנות. הושטתי יד לאחוז בו. הרגשתי בגופו המנסה
להצטמק ולהתרחק ממני.
דחפתי ידי בכוח ותפסתי ברגלו, מיד הרגשתי את הכאב החד של
שיניו, מחטים קטנים ומשוננים. היד נשלפה בקריאת כאב,  נדמה היה
לי שחור נפער באצבעי, ניסיתי שוב. הפעם שרטני והעמיק את הפצע.
שלוש מאצבעותיי עטפו אדום. הכנסתים לפי והתחלתי למצוץ את טעמם
המתכתי. התחלתי להזיע ולהתנשף ולא שלטתי באבריי. שלחתי רגל
יחפה אל מתחת לספה ובעטתי בו. בוהני הרגישה את הבטן הרכה
ושמעתי את קריאת הכאב העמומה. שלחתי שוב את הרגל בכל הכוח
ובעטתי בכדור קשיח ושעיר שהיה ראשו (כל אותו הזמן הפעמון
שלצווארו לא הפסיק מצלצולו, צלצול שהטריף את מחשבתי והתגרה
בי).
קמתי על רגליי ורצתי אל המטבח כשאני חוזר ובידי מטאטא אשר קצהו
הוכנס אחת ושתיים אל מתחת לספה ובכל כוחי העברתיו לאורכה. מן
הצד השני הגיח קצהו שירה כדור פרוותי אל הקיר שמנגד. ניגשתי
אליו והרמתיו מעורפו. הוא נראה כגוויה, תלוי לו כך באוויר,
חושף את שיניו, טלפיו הזעירים שוחים ומתעוותים בצורה מגוחכת.
כל גופי רעד מכעס וכבר לא ראיתי בבהירות. חשתי רצון עז לנשוך
ולאגרף בו אך ידעתי כי רק אפגע עוד יותר אם אנסה. התקדמתי אל
המרפסת, אחזתי בפעמון הקולר, העברתיו בתנופה מעל לראשי...
והשלכתיו החוצה.
הפעמון עוד הספיק להשמיע צלצול עליז בטיסתו האנכית, נעצר
לשנייה באוויר ושוב התנגן לו צליל בודד שהכריז על הנפילה מטה,
ארבע קומות.
עבר פרק זמן שלא זכור לי ואבי לפתע עמד לידי. שלח מבט אל מעבר
למעקה, אחר הפנה מבטו אליי:
"תגיד לי מה עשית?"
"נשך אותי"
"אתה הרגת אותו"
"אז מה, אתה הרגת את האימא..."
"דרסתי אותה בטעות...זה לא אותו הדבר."
"לא?"
"לא, אתה צריך להתבייש בעצמך" לא עניתי לו, ידיי עדיין רעדו
וכל גופי אמר שריר אחד קפוץ ודרוך. להתבייש אני לא מתבייש, גם
לא מצטער. הוא קיבל את שהגיע לו, הוא התחיל. "לך למקלחת
להתנקות" אמר הנגר ונענע ראשו כמאוכזב. אחר, יצא מהבית וסגר
אחריו את הדלת בעדינות. צעדיו נשמעו מהדהדים במורד המדרגות
ונשתתקו.
נשמתי עמוק, לאט, לאט, כמו שחקן מאחוריי הקלעים בהצגה הזכורה
לי  שנכנס לחליפת גורילה גדולה, כך גם אני השתלטתי שוב על
עצמי: מכניס יד... רגל, יד ורגל נוספים, בטן, חזה, ראש...
נרגעתי. הרגשתי שלם עם עצמי, מנצח, צודק, כל כך ערני וחד. עד
חזרתי לסורי יכול הייתי להישבע כי השכנים לבטח שמעו את דפיקות
לבי וכבר יכנסו בבקשה לשמור על השקט.
לא נכנסתי למקלחת, עמוס ברגשות הייתי. ניגשתי  שוב אל חלון
המרפסת,  כשאני נותן לרוח החמה להכות בפניי ולזרז את קרישת הדם
על גופי.  הרגשת ההתעלות נעלמה כלא הייתה, במקומה תקפני הרגשת
בחילה נוראית כשריח הדם פגע פתע באפי. הקאתי מעט על הרצפה ועל
רגליי היחפות, אין צורך לומר כי הרגשתי רע, רע מאוד.  עליי
עכשיו להתוודות כי לא אמרתי אמת,  אבי מעולם לא אמר לי כי הרצח
אנושי, הנגר העדין מעולם לא היה אומר לי זאת... אך עובדה זו
נחקקה על מצחי אותו היום. הפנתי ראשי אל האישה שעל הקיר, אישה
שמעולם לא הכרתי ואחר שוב אל מעבר למעקה אל העולם הכבה והולך.

אומנם אותו הזמן הייתי רק  מטר וחמישה עשר סנטימטרים הלבושים
תחתונים מעוטרות אינדיאנים ובפי שיני חלב גדולות, אך כבר שחיתי
במרירות. עומד כפוף במרפסת החלון ונועץ עיניים טריות באבי
המרים את פגר החתול מזנב פלומתי. רעש הפעמון התנגן קלות
באוויר, והתעופף ברוח אל אוזניי. הניגון שהצליף בצדי הראש
כאילו היווה מן אות פתיחה שכזה והעיניים החלו לרחוץ עצמן בדמע
בניגוד לרצוני. אז לא ידעתי למה, אך היום כאשר אני הופך בכך
בראשי אני חושב ומקווה שאותו בכי היה למען  כל אותם משפטיי סרק
של הנגר אשר אליהם אני מתייחס כיום בביטול, כל אותם עצים ללא
עדים הנופלים בלב יער, אותן ספינות נשכחות שהים מביא אל קירבו,
ועכשיו בזכותי גם כל אותם גוריי חתולים יתומים מאם שנזרקו
מבלוקים גבוהים ואפורים. שנית העברתי מבטי מהאישה הזרה שבסלון
אל אבי, הנגר היקר לי שסגר כעת את  מכסה פח האשפה. הוא נאנח,
הרים ראשו והביט בי מביט בו. שעת הערביים התקרבה לסיומה כצו
תמיד בשעה זו וכך גם זכרוני מאבי ומאותו היום.  השמש כמעט
לגמרי שקעה ונדמה היה לי שאני עושה דרכי אתה. כף יד מוכתמת
הועברה על המצח המיוזע. והנה בא זכרוני האחרון הממשי ביותר
מהנגר שהוא גם החזק ביותר: רוח ערב של סוף חמסין נושבת
בעורפינו, כמו נשיפת חתול על כף היד.