מרלין מונרו נמרחת על קלארק גייבל, קלארק שולח חיוך חושף
שיניים צחורות, ומחבק את הפיגורה הכי נחשקת והבלונד הכי
מחומצן.
"some like it hot",
אתה אומר לי בחיוך מקסים, ואני עושה פרצוף של "מתחכם" והולכת
להכין קפה עם הרבה חלב, כמו שאתה שונא.
אתה מכבה את הטלוויזיה באחת ונשען על הספה הקרועה.
"את לא חושבת שאני דומה קצת לקלארק גייבל?", אתה אומר ומחייך
חיוך מגוחך שמנסה לחשוף שיניים.
אני מנגבת את הידיים במגבת המטבח המשובצת ומחניקה גיחוך.
"בערך כמו שאני דומה למרלין מונרו", אני עונה לבסוף, גאה מאוד
בהברקה שעלתה על שלך.
"תקשיבי, חכמולוגית", אתה מתיישב, "זה שאת יודעת לתקתק כמה
מילים על מחשב וקוראת לעצמך "סופרת", באמת שלא אומר כלום".
אני מבטיחה לעצמי שאת הסטירה הוא יקבל אחר כך, נושמת עמוק
ומנסה למצוא סיגריה לרפואה.
בסוף אני מוצאת איזו "נובלס" ישנה מאחורי הספה ומדליקה אותה
בחוסר ברירה.
אתה שופך את הקפה שהכנתי לכיור, ומכין אחד אחר, שחור.
אנחנו מתנהלים בשתיקה, למעט דיבור אלים של ארונות שנטרקים
איננו מחליפים מילה.
זה מוצא חן בעיניי, המשחק הזה, אני מסתכלת עלייך בגנבה ואתה
נראה מאוד שונה שאנחנו רבים.
אני תופסת אותך שולח מבטים נסתרים אלי, ומפנה את הראש
במהירות.
אני משועממת, אבל אתה תופס לי את הטלוויזיה, ואני לא רוצה
לשבור את ה"ברוגז" שלנו.
אז אני מתיישבת ליד המחשב ומתקתקת לי מילים על מחשב, ומרגישה
כמו מינימום סלינג'ר, ענני העשן המוכרים נעדרים עכשיו, גם אתה
קצת נעדר עכשיו.
הלוואי ותבוא אלי עכשיו וסתם תנשק אותי, ותגיד שאתה מצטער, או
שתעשה לי הפתעה רומנטית וקיטשית להחריד, משהו שאני ממש מתעבת,
אבל זה יהיה פשוט חמוד מדי מכדיי לשנוא.
אבל אתה רואה טלוויזיה, ומשחק איתי בברוגז,
ואתה לא ממש קלארק גייבל,
אבל זה בסדר, כי גם אני לא ממש מרלין מונרו.