רוצה לקום בבוקר בתשע.
שלא יהיו שקיות בעיניים והכל יהיה יותר ברור ולא מטושטש.
אני לא אצטרך את המשקפיים האלו.
שיהיה תמיד מזג אוויר מושלם, ולפעמים גשם.
אני רוצה לומר כל מה שאני רוצה לומר למי שאני רוצה. ושישמעו
הכל.
לא יפסיקו אותי או יאמרו שזה מספיק ודי. . . לדבר חופשי.
אני חושבת גם , שאני רוצה תמיד לדעת קצת לפני שהכאב הזה מגיע.
קצת לפני שהוא פוגע ומתרסק בי.
שיהיה לי קצת זמן למצוא מחסה , להתגונן או להכין את עצמי לספוג
איכשהו את הכאב החד והצורם הזה, לפני שהוא מכניע אותי לפרק זמן
לא ידוע.
ואז אני משותקת.
לא זזה , לא שומעת , לא מרגישה.
רק נושמת.
נשימות רדודות ומהירות, שחודרות בקושי לריאות ולא ממלאות את
הדם.
נשימות ששורטות ופוצעות אותי מבפנים. הולכות בדרך שכבר פרץ להם
הכאב, וממשיכות.
ובסוף הם מגיעות לפצע השוטט דם.
מקור אהבתם.
מקור יאושי.
מתענגות עוד קצת זמן על הבכי ואז. אז אני מתאוששת שוב , ונושמת
עמוק.
נשימה אחת , ועוד אחת
הכאב נסוג , הדקירות מתאחות.
הדם עומד במקומו ,
אבל הפצע- עדיין שם.
אבל הפעם הצלחתי מספיק לדחות אותו לצד מספיק להדחיק.
אני רוצה שזה יפסיק לכאוב בכלל.
שלא יכאב בכלל.
אני רוצה לנשום תמיד את אותו אוויר מתוק מריר שבחלל ולומר
לעצמי שהפעם זה לא יכאב.
הניחוח המוכר הזה שמתמלא בריאותי אולי הפעם לא יפצע אותי שוב.
אני רוצה ללת לכם את הכל.
עד שלא ישאר לי יותר מה לתת.
ואני אהיה ריקה מהכל
אולי אז אהיה חזקה מספיק ואוכל להתמודד איתך.
אני רוצה שתבוא , שתבוא היום.
שאוכל לדקור אותך בחוזקה ולראות אותך מדמם , נאבק על כל נשימת
אוויר רדודה שפוצעת.
רק שהפעם היא פוצעת אותך.