סבתא, אמא של אמא שלי, חולה. מצאו אצלה גידול בשד השמאלי.
עכשיו היא בבית חולים, ותמיד יש מישהו לידה, שלא תהיה לבד,
אפילו שהיא בקושי יכולה להתייחס אלינו, כי המחלה ממש תפסה אותה
חזק.
אמא כל הזמן בוכה, אחד הדברים הנוראיים זה לראות את אמא שלך
בוכה.
אמא, שכמעט תמיד יש לה את כל הפתרונות לכל הבעיות, שתמיד היא
שם כשצריך אותה, ופתאום היא בצד השני.
ואני מת להגיד לה משהו, לעזור לה, להחזיר לה טובה. אבל איך?
אני עוד ילד שמהצבא עוד לא השתחרר. איך אני אמור לדעת מה לעשות
כשסבתא כנראה גוססת? אז אני שותק. מעדיף לא להזיק מאשר להועיל,
מפחד מכל הגה שאני מוציא מהפה.

הבית חולים דווקא ברמה ממש גבוהה. שמו אותה בבית חולים פרטי,
כי לסבא יש מספיק כסף.
סבא אומר שכל החיים אתה נותן את הבריאות שלך בשביל הכסף ובסוף
אתה נותן את הכסף בשביל הבריאות.
אז מה יצא לנו מזה? רציתי לשאול אותו אבל ויתרתי. סביר להניח
שגם לא היתה לו תשובה.

אם הייתי יכול לחזור אחורה בזמן הייתי מגיע לחדר שינה של
ההורים שלי תשעה חודשים לפני שנולדתי ומביא לאבא שלי קונדום.
באמת, מה אני צריך את המשחק הזה? הרי אי אפשר לנצח בו, גם אם
אתה השחקן הכי טוב בעולם, בסוף תפסיד. והסוף יכול לבוא כל רגע,
כי זה גם משחק עם הרבה מאוד מזל.

הנסיעה הביתה מהבית חולים היתה ארוכה ושקטה. אבא נהג ונראה
מרוכז בכביש הכמעט ריק מולו, ואולי היה מרוכז במשהו אחר. אמא
ישבה לידו, פניה נשענות על החלון, לא ראיתי את עיניה אבל אני
בטוח שהן היו חצי סגורות ודומעות.
ואני מאחורה, מסתכל על הקווים בכביש שנעים אחורה באותו קצב
שהמכונית נעה קדימה.
"מתי אתה צריך לחזור לצבא איתי?", אבא הציץ בי לרגע במראה
והחזיר מבטו לכביש.
"מחר", קיוויתי שכאן תסתיים השיחה.
"מה זאת אומרת מחר??", אמא התפרצה בחצי צעקה חצי בכי. "הם לא
יודעים שלסבתא שלך יש סרטן??"
"אמא, אנחנו בשטחים, אני בבית על חשבון מישהו אחר, זה לא כזה
פשוט"
"אני לא מבינה את הצבא הזה! לא מבינה!"
"אף אחד לא מבין את הצבא אמא", עניתי בשקט וחזרתי לקווים.

"פרש תורכי!!! הגנת עמדה!!!", צרורות של נשק אוטומטי וצעקות
הקימו אותי מהמיטה במוצב ליד שכם. תוך דקה כבר הייתי באחת
העמדות העליונות במוצב, כל הציוד כבר עלי ואני יורה אבל לא
יודע לאן, מכוון את הרובה לכיוון רעשי הירי.
"איתי תשתלט על המא"ג!", יאיר הסמ"פ צעק לי והמשיך לרוץ מסביב
למוצב, לוקח פיקוד כי שלום המ"פ כבר יצא לסיור עם המג"ד לנסות
למצוא את החוליה שיורה עלינו.
'כוס אמק' מילמלתי לעצמי. הפעם היחידה והאחרונה שיריתי במקלע
הזה היתה בטירונות, לפני כמעט שלוש שנים.
נצרתי את הנשק שלי ורצתי לעמדה עם המא"ג. למזלי כבר היה מחובר
אליו תוף הסתערות וכל מה שהייתי צריך זה לשחרר את הניצרה,
לכוון ולירות. שוב לא היה לי מושג לאן אני מכוון, השעה היתה
שתיים וחצי בלילה, לא ראיתי כלום חוץ מכל כדור עשירי שיריתי
מהמא"ג, שהשאיר אחריו שובל אדום.

"מרגמה!!!", אני לא יודע מה שמעתי קודם, את הצעקה או את קול
הנפץ שכמעט החריש את האוזניים שלי. חזי הרים פצצת תאורה כמה
מטרים מאחורי ולפני שהספקתי להבין מה קורה הגזרה המזרחית של
המוצב הוארה, במטרה להקל על זיהוי המחבלים.
"מישהו רואה משהו???", שמעתי את קולו של יאיר בעודי מוציא
שרשיר חדש של כדורים כי התוף הסתערות כבר התרוקן.
אף אחד לא ענה, רק קולות הירי המשיכו להדהד מסביב האוזניים.
"קיבינימט תסתכלו טוב הם לא יכולים להיות כל כך רחוקים!!! מי
פה עם אקילה על הנשק?? תסרקו!!"
אקילה זוהי כוונת עם ראיית לילה שמתלבשת על אם-16. אני ויתרתי
על הקורס צלפים הזה.

בינתיים גמרתי שני ארגזי פעולה של מא"ג וצעקתי ליאיר מה לעשות.
הוא זרק לי עכבר וצעק לי למצוא את החוליה.
הסתכלתי מבעד המשקפת הקטנטנה, הכל היה ירוק וזוהר, אם לא היינו
תחת אש הייתי יכול להתלהב מהמראה הזה.
פתאום ראיתי ניצוצות קטנים, כיוונתי קצת את הפוקוס וזיהיתי
מחבל אחד כורע ברך מאחורי סלע, ממש כמו חייל, ויורה לכיוון
המוצב. לפני שהספקתי לצעוק ליאיר שזיהיתי אחד, ראיתי את הקנה
של אותו מחבל מתחיל לזוז לאט ימינה עדיין מוציא צרורות ונעצר
מולי.

"איתיצ'וק? זה אתה איתיצ'וק?", היא היתה יפה כמו נסיכה שרק
אגדות יכולות לתאר. צעירה וחלקה, וכל כך מוכרת לי.
"סבתא?? מה את עושה פה?", כשאמרתי פה עדיין לא היה לי מושג למה
אני מתכוון.
"באתי לראות את התוצאות של המשחק, נראה לי שהפסדתי, אתה?"