העצב הלם בו והוא מצידו רק עמד בגשם וצחק לו את הצחוק האופייני
כל כך לו, הצחוק שמשלים עם מצבו ויודע שהעתיד כבר חתום ונעול
בשבילו ואין מה לעשות עם זה, חוץ מלצחוק.
הוא המשיך ללכת וראה זוג אוהבים מתנשקים על ספסל, הוא נזכר
באהובתו וצחק עוד יותר חזק, שברירי החמצה היו בצחוקו, אך הוא
עדיין צחק לו והתענג על הגשם שנופל עליו.
הזוג הפסיק את נשיקתם וצפו באיש שצחק, הוא מצידו נשכב על
הריצפה ונדם.
הוא התחיל לחלום, הוא ראה בדמיונו אנשים מתקרבים אליו ושרים לו
על אהבה נכזבת, מאחוריו עומדת אהובתו ולוחשת לו "אני כל כך
שמחה שזה נגמר" , הוא שואל אותה "מה נגמר? החיים שלי?" , "לא"
היא עונה לו "הבדידות שלנו" ואז הם מתנשקים נשיקה שממלאת אותו
באלף שירים ואלפיים סיפורים ופשוט אושר טהור שפשוט זורם בו,
כאילו תמיד היה שם ורק חיכה.
ואז הוא התחיל לבכות ואהובתו בכתה איתו והאנשים שרו בקול רם
ועצוב והעצב הזה עשה לו טוב כי הוא אוהב אירוניה. ועכשיו
האירוניה הזאת יצאה מחייו ותישאר רק בשיריו וסיפוריו, הוא עם
אהובתו מאושר ומרומם.
ואז הוא התעורר, והזוג כבר נרדם על הספסל, שניהם מחובקים,
והאיש צחק, צחק עד איבוד עשתונותיו, והאיש אוהב להשתגע ככה
לפעמים כי אם המציאות יורקת לו בפרצוף אז גם הוא יכול.
והוא עבר ברחוב החשוך וצחק את הצחוק הכי הזוי שיכל, האנשים
יצאו מהבתים והסתכלו עליו, צוחק, והם לא שאלו אותו למה הוא
צוחק, או מה הוא עושה בחוץ בשעה כזאת, אלא רק סגרו את הדלת,
וכל איש הלך לאהובתו ואמר לה שהוא אוהב אותה, והרווקים הלכו
וכתבו שירים נוגים עד צאת החמה.
והאיש צחק, צחק כל כך עד שלא יכל יותר ואיבד את קולו, אז הוא
צחק דומם, והוא ראה פרח בחוץ ורצה לכתוב עליו שיר אבל הוא
החליט שזה רק יהרוס את המושלמות של הפרח, אז הוא החליט לא
לאנוס את הפרח לתוך מילים, הוא לקח אותו ושם אותו בדשו, מזל
שהיה לו כזה, כי פרח כזה מושלם בכיס עוד יותר גרוע מפרח בשיר.
הוא הסתכל על הפרח וצחק, צחק על הפרח שלא ידע להרגיש את האהבה
גם אם נכזבת שהאיש ידע כל כך טוב לחוש, ולא יכל לצחוק כמו
שהאיש צחק, שאכן הפרח היה מושלם אך בכל מקרה זה לא שינה לו
במיוחד.
בסוף האיש כן התחיל לשיר, וזה היה שיר מוזר, מעין סיפור, בלדה
נוגה על שני אנשים שהולכים במסלולים דומים ותמיד פוגשים אחד את
השני בצמתים שלהם אך אף פעם לא ממשיכים ביחד, תמיד מתפצלים,
ולא מחליפים יותר משני מילים, ובסוף הם מתים, כשלכל אחד יש את
גאוותו ותדמיתו, אך בליבו יש רק עצב.
הוא שר וכשגמר הוא המשיך לצחוק, עד אובדן הכרה, וכשהוא קם כבר
התחילה להפציע השמש, הוא הלך אל הספסל וראה את הזוג מתכרבלים
אחד בשני, והוא בכה, הוא כל כך שנא אותם, ואז הוא התחיל לשיר
על אהבת נעורים ריקה מתוכן שיש בה רק זימה ורומנטיקה מזויפת,
אהבה שנועדה לכישלון ואהבה חסרת עתיד, אהבה חד-פעמית ולא
רצינית, רק טעימה מהאהבה, ואיך הוא לא צריך אהבה כזאת, ואיך
הוא מחכה לאהובתו שתקח אותו אל מחוזות האושר הנצחיים.
ואז הוא פשוט ירק עליהם בבוז, והלך, והמשיך לצחוק, הפעם היה
הצחוק עליהם, ואחר כך הפך לבכי, והבכי היה עליו.
לפתע הוא ראה את אהובתו מהחלום והוא התמלא אושר, הוא רץ אליה
ונישק אותה בחדווה, אבל זאת רק דחפה אותו מעליה והתרחקה, הוא
התחיל לשיר עליה, והיא לרגע אחד שמעה, הסתובבה אליו ואמרה "אני
מצטערת, אני לא נמשכת כל כך לאירוניה, אני מעדיפה את אושרי עם
בחיר לבי" , הוא ענה לה "את בחירת לבי" , "מצטערת, אך אתה לא
בחיר לבי" והלכה.
האיש הלך, מצא בקבוק, שבר אותו לרסיסים, ודקר את עצמו, הוא
נשכב על הרצפה וצחק צחוק אחרון, הדבר האחרון שהוא ראה היה את
קופידון צוחק למעלה בשמים, צחוק אפל ואכזרי, והוא ידע, שמקור
אהבתו הוא רשע טהור, הוא שמח שמת, ושם קץ לגלגל האירוני הזה,
ואז נשם עוד נשימה אחרונה, חשב על הפרח המקסים, ועוד לפני
שגמר, הוא מת.