פרק ראשון:
רינג-רינג-רינג, צלצל השעון המעורר. סול הניף את ידו בכיוון
המשוער של השעון אך החטיא אותו כליל. הוא פתח את עיניו, כיבה
את השעון התמתח ופוקק את אצבעותיו. סול הסתכל על חדרו וראה את
מיטתו האהובה, ארון הבגדים, שלו קיר-הצפייה הכל-כך חביב עליו
ואת השולחן עליו היה מונח השעון.
או אז כאשר התעורר לחלוטין, סול חש צביטה קטנה בליבו כאשר נזכר
שמחר הוא יום השיגור. השיגור הגדול שכל חייו היו בכיוון אחד-
אל השיגור, כל האימונים הגופנים ההתנאות הפסיכולוגיות נגד
תחושת הבדידות בחלל כאשר אתה ועוד ארבעה ילדי-מטרה אחרים
תקועים בתוך קופסת מתכת לנצח-נצחים.
דלת חדרו של סול נפתחה ופנימה נכנס צ'ופ, חברו הטוב של סול.
סול לקח בידו את ידו של צ'ופ וללא מילים הם הסתכלו אחד על
השני, צ'ופ עם המבט העמוק והחודר שלו כאילו אמר לסול, "אני
אתגעגע אליך". וסול טפח בחיבה על גבו של צ'ופ. ואז סול אמר,
"צ'ופ אני יוצא לטייל קצת אבל אני עוד אשוב".
סול יצא את הבית,שאף את האוויר, ויצא לטיול אחרון בעירו
האהובה- ניו-פריז. הוא נתן לתחושת העיר לחלחל לעצמותיו ונתן
לרגליו דרור כדי שייקחו אותו לאן שיירצו. הוא חלף על פני
בית-ספרו, דוכן הגלידה החביב עליו, אצטדיון הכדורגל של העיר,
ואז לפתע הוא קפא על מקומו כאשר הוא ראה לאן הוא הגיע. הוא עמד
לפני הבית של אורסולה.
אורסולה- אותה ילדה שהוא התאהב בה כבר בגיל 14 אך מעולם לא היה
אמיץ דיו כדי לעשות משהו בנידון. אותה ילדה שהוא יושב מאחוריה
בבית-הספר כבר שלוש שנים והוא עסוק בעיקר בלהתבונן בתלתלי הזהב
שלה מתבדרים לפניו ברוח שנכנסת מהחלון. אורסולה.
באותו הרגע גמלה החלטה בליבו של סול- להיכנס לביתה ולהיפרד
ממנה ולגלות לה את אהבתו ארוכת השנים אליה. הוא ניגש לדלת
הכניסה וצלצל דינג-דונג בפעמון, מיד יצא הרובוט האוטומטי מהדלת
ואמר, "יום-טוב אדוני, מה רצונך?". סול ענה לו: "ברצוני לדבר
עם אורסולה", "היא עסוקה כעת ואין ביכולתה לקבל אורחים,
יום-טוב" השיב הרובוט ואז הוא נכנס בחזרה לדלת ונעלם. סול חשב
להגיד לו שמחר הוא עוזב ולא יראה את אורסולה עוד שוב לעולם
ושזה הצ'אנס האחרון שלו, אך הוא הכיר את הרובוטים מהדגם הזה
וידע שאין טעם להתווכח עימם ולכן הוא החליט לוותר, הוא סב על
עקביו וחזר לשוטט בעיר.
אחרי כשעתיים של הליכה נפל מבטו על לוח מודעות ישן נושן והוא
ראה את הכרזה שקוראת מחר לבוא ולחזות בשיגור של חמשת
ילדי-המטרה בעיר הייבן. מיד נזכר סול בשיגור האחרון שהיה לפני
חמש שנים...
הוא הרגיש טפיחה קלה על גבו ושמע את אימו: "קום סול, מהר
השיגור יתרחש בעוד מספר דקות".
הוא קם במהירות ורץ לעבר הסלון, התיישב בכורסת הסטריאו החדשה
שנקנתה לכבוד יום ההולדת השלושה-עשר שלו והסתכל על קיר-הצפייה.
ניתן היה לראות את חמשת ילדי-המטרה שעולים על ספינת-החלל למול
קריאות נלהבות מהקהל ומחיאות כפיים. צוהר הכניסה נסגר
מאחוריהם, כל מי שעמד בסמוך התרחק ואז החלה הספירה לאחור.
5....4....3....2....1 והמראה ! סול קיווה בליבו שהמשלחת הזו
של ילדי-מטרה תמצא בטווח של החמש השנים הקרובות את רציף 8 כדי
שהוא לא יצטרך לצאת למשלחת דומה. בעודו חושב על כך לפתע מסך
הצפייה של הקיר הבהיק לחלוטין בבוהק מסנוור שצרב את עיניו של
סול וקול מחריש אוזניים של פיצוץ נוראי נשמע ברחבי הסלון ותקף
את סול מכל הכיוונים ע"י כורסת הסטריאו שלו. סול נעץ את מבטו
בקיר-הצפייה כדי לראות מה קרה ואז הוא שמע את אימו מתייפחת
וראה את מה שגרם לה לעשות כך, שברי ספינת-החלל שהעלו אש ועשן
היו פזורים על הקרקע וצעקות מחרידות נשמעו מסביב, ואז סול
התעלף.
סול הרגיש כאילו יד קרה אוחזת בליבו כאשר נזכר בשיגור
ההוא,בעבר. ואז הוא הסתכל בעיון על המודעה המתנוססת בגאון בראש
לוח המודעות וראה שיש שם את שמות ילדי-המטרה; הנרי, ביל, סייפ,
סול ואורסולה. ליבו החסיר שתי פעימות והוא רץ עם עיניו על גבי
המודעה להיכן שפורסמו התמונות של ילדי-המטרה והוא ראה שם,
בפינה השמאלית התחתונה, את תמונתה של אורסולה- אותה אורסולה
שרק לפני מספר שעות הוא ניסה להיפרד ממנה לשלום, אותה אורסולה
בה הוא מאוהב זמן כה רב. ועתה הם יהיו תקועים יחדיו עם עוד
שלושה אנשים אחרים לזמן לא ידוע וכנראה עד סוף ימיהם
בספינת-חלל קטנה יחד איתה...
סול המשיך בטיולו עוד שעות ארוכות ולא שם לב איך הלילה
המלאכותי יורד אט אט על שמי ניו-פריז אשר נמצאה בכוכב- טורגל.
כתבתי שהלילה הוא מלאכותי מאחר שכך הוא באמת, העיר ניו-פריז
מוגנת ממזג-האוויר הבלתי-אפשרי למחייה של ניו-פריז על-ידי כיפה
ביו-טרפורמית שחוסכת מהאנשים לראות את השמיים החשוכים תמיד שיש
בחוץ שקמים לחיים מדי פעם שברק מפלח אותם או עננת גז רעיל
חולפת בהם.
רק כאשר השעון הגדול של ניו-פריז, שעוצב בדמותו של השעון
המיתולוגי ה-"ביג-בן" שטוענים ששרד עד לפני פגיעת והשמדת
הסרבקים את כדור-הארץ, צלצל שנים-עשר צלצולים רועמים שם לב סול
שהשעה מאוחרת והוא שם את פעמיו לעבר ביתו ביודעו שזהו הלילה
האחרון שהוא יישן במיטתו האהובה ויהיה בניו-פריז.
סול הגיע לביתו, נכנס פנימה וחש ברעב מתמשך שהצטבר במהלך היום.
הוא נכנס למטבח לחץ בכף רגלו השמאלית על מתג בגוון ירוק שהיה
טמון דרך-קבע ליד הקיר השמאלי של המטבח וחיכה. אחרי מספר שניות
הגיע הרובואוכל החביב על סול ואמר: "מה אדוני סול חפץ לאכול
בשעת לילה כה מאוחרת זו? "
סול שציפה לשאלה הזו מיהר וענה, "כרגיל רובואוכל, המבורגר
צ'יפס וקולה". הרובואוכל מיהר לתוך המטבח וכעבור שתי דקות חזר
ובידו המזון החם לסול.
סול התענג על קציצת הבשר והצ'יפס שהיו עשויים לפי המתכון שהוא
בעצמו הכניס לפני כמה חודשים לזיכרון של הרובואוכל לפי טעמו
האישי. בגמר הארוחה הוא התרומם מהמושב ופנה לעבר חדרו, בזווית
עינו הוא עוד הספיק לקלוט את הרובואוכל מתחיל לנקות אחריו את
שאריות המזון והצלחת שהוא אכל מהם. סול נכנס לחדרו, מחא כף
והאור נדלק. הוא החליף במהירות את בגדיו לבגדי השינה שלו נשכב
במיטה ובשנית מחא כף.
"קום, בוקר-טוב ילד-מטרה יקר ומתוק שלי" אמרה אימו של סול בעוד
היא מלטפת את בנה בשערו. סול התיישב במיטתו ואז אימו אמרה,
"קדימה סול, אביך ואני מחכים לך בסלון. הזדרז ורד אלינו כי אנו
צריכים לזוז לכיוון הייבן." סול הנהן בראשו והפטיר "כן, אימא".
סול נעמד ליד מיטתו פער את פיו ופיהק ממושכות, פוקק את
אצבעותיו כמו שעשה כל בוקר החליף בגדים והלך לאמבטיה. סול נעמד
אל מול הראי ואמר, "מים, סול". מיד ברז המים ניעור לחיים בדיוק
עם טמפרטורת המים המדויקת שסול אהב. הוא התרחץ התגלח וצחצח את
שיניו. הטיל את מימיו אל מול האסלה והרגיש מוכן לקראת יומו
הגדול.
סול ירד במדרגות אל עבר הסלון, לפתע הוא שמע קול בכי חרישי
ולכן הוא התקדם על קצות אצבעותיו בלי להשמיע קול ונעמד מאחורי
הקיר והציץ לעבר הסלון. לנגד עיניו הוא ראה את אביו ואימו,
סרג' ודונה, כאשר דונה מליטה את פניה בבכי אל מול החזה של
בעלה- סרג'. סרג' ליטף את שערה ומלמל מילות עידוד לתוך אוזנה
של אישתו. סול שלא רצה שיידעו שהוא ראה אותם ברגע של חולשה זה,
חזר כמה צעדים אחורה וצעק: "אימא, אבא בוקר-טוב". אחרי שנתן
לדונה כמה רגעים להתארגן הוא נכנס לסלון עם חיוך מזויף על פניו
ונשק ללחי של אימו. דונה אמרה "בוקר-טוב סול, ישנת טוב?" סול
הנהן בחיוב והפנה את מבטו אל אביו ששמר על שתיקה רועמת עד
לאותו שלב. "בוקר-טוב אבא" וסרג' אמר "בוקר-טוב בן" ואז הוא
כחכח בגרונו בעצבנות והמשיך, "אני מצטער שאני לוחץ סול, אבל
הזמן קצת דוחק בנו ועוד יש לנו נסיעה של כמה שעות עד להייבן".
סרג' דונה וסול יצאו את הבית לא לפני שסול הסתובב בכניסה,
הסתכל על חלל הבית ואמר, "שלום לך בית". לפתע סול שם לב שצ'ופ
לא הגיע, וקרא לו, "בוא צ'ופ אנחנו נוסעים". במהרה נשמיעה
טפיפה של ארבע כפות רגליים על רצפת הבית וכלבו הנאמן-צ'ופ זינק
לחיקו של סול וליקק את פניו, וסול אמר "כמעט שכחתי אותך צ'ופ,
בוא."
המשפחה והכלב נכנסו לרובואוטו (ראו הסבר מצורף) והחלה לנסוע
לעבר המחסום של העיר שהיה ממש כמה מטרים לפני הכיפה הטרפורמית.
הם הגיעו למחסום ושם חיכה להם השומר שאמר: "שלום, מה מטרת
יציאתכם בבקשה?"
וסרג' ענה, "בני סול אמור להגיע היום להייבן ו..." השומר קטע
אותו ואמר בהתרגשות, "סליחה, סליחה לא זיהיתי אותך ג'ורג',
שיהיה לך בהצלחה ותביא כבוד לכולנו- נער". סול חייך בחצי-פה
ואמר תודה.
או אז כאשר המחסום הונף הרובואוטו נכנס לתא השוואת הלחץ בין
האטמוספירה ששררה מחוץ לכיפה ובתוכה. כעבור שלוש דקות היה
צפצוף דק והשער שהוביל מחוץ לכיפה נפתח והרובואוטו היה חופשי
להתחיל בנסיעתו לעבר- שממת המוטציות.
רובואוטו- הרובואוטו הינו כלי התחבורה המרכזי באותה התקופה
בכוכב טורגל. נסו לתאר לעצמכם את החלליות שהופיעו בסרטים של
סוף המאה ה-20 וכך בערך נראה הרובואוטו, כלומר כלי שרחב בבסיסו
וצר בחלקו העליון ונראה כמו חרוט ענקי. הרובואוטו עצמו בבסיסו
הוא מתומן גדול כאשר מתחת לכל אחת משמונה הצלעות יש גלגל
מיוחד. הגלגל נמצא על ציר שמדמה את המרפק האנושי, כלומר יכול
להסתובב בחופשיות לכל כיוון דבר המאפשר לרובואוטו לנוע גם
קדימה ואחורה וגם לצדדים ללא הצורך להסתובב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.