היא רצה, ללא מטרה, רק להתרחק משם, מכל ההמון הזה שנקרא הבית
ספר שלה שיצא לטיול שנתי...
צעדיה הולכים ונהיים איטיים יותר ויותר, היא הולכת אל "הלא
נודע" אבל היא בטוחה בעצמה.
היא בלי משקפיים, לא רואה אנשים, רק דמויות, עם שלושה חורים
שחורים באיזור הפנים, שניים למעלה ואחד גדול יותר למטה יותר,
היא מנחשת שאלו העיניים והפה.
זו כבר עליה, היא פוסעת לאט יותר ויותר...
עיברי לידר מתנגן ברקע בשיר "איש יקר" והיא שקועה בשיר, מנסה
להבין אותו לעומק עוד ועוד, אפילו שלדעתי חקרה אותו עד התחתית,
כמו כל "שיר עמוק" שמגיע לידיה...
היא בלי שעון, בלי משקפיים, מכנס, חולצה קצרה ומעיל שהביאה
ליתר ביטחון... בשעה שיצאו לטיול שום דבר לא נתן לה הרגשה של
טיול חוץ מהמעיל... שחור רגיל לחלוטין, לא אלגנטי כמו המעיל
שלה, סתם מעיל שהרוכסן שלו מקולקל והיא יוצאת איתו מהבית ר'ק
כשיש טיול ואמא אומרת שיהיה קר...
בשלב מסויים היא אוזרת אומץ ונכנסת לסימטאות, כי היא התקרבה
חזרה לאכסניה וראתה שהם עוד לא נסעו ל-על האש שאירגנו...
היא נכנסת לסימטה, מרגישה את השקט מבעד לאוזניות הצועקות שירים
שהכירה כבר בעל פה, על אף שאותו דיסק הגיע אליה רק ארבעה ימים
לפני כן... יוצאת מהסימטה וחוזרת למדרחוב, עוברת ליד אותו בחור
שמנקה את הפלאפל לאחר שכל הקליינטים עזבו, רואה את חבורת
הבחורים שיושבים בשיפודיה ואוכלים כמו שצריך...
היא לא רעבה, יש לה מסטיק בפה, וגם הוא יותר מידי בשבילה, היא
באמת לא אכלה יותר מידי היום, ביצה בבוקר, וכמה
ביסלי/במבה/סוכריות במשך היום...

הכל התחיל כששמו אותה אחרונה במקלחת, ולא רק זה אלא גם השאירו
את המקלחת מטונפת, נייר טואלט שנפל על הריצפה ונרטב ואף אחת לא
הועילה בטובה להרימו, מיים שאין לאן לגרוף אותם כי המקלחת שם
מעוצבת בצורה הכי לא נוחה שקיימת...
אז היא התחילה לצרוח, לחפש מגב ללא הצלחה, ופתאום קלטה ש"מה
היא צועקת?" אז הלכה, נשכבה על המיטה, הדליקה את הדיסקמן ובהתה
בתקרה... היא לא רצתה לראות אף אחד, וגם לא לשמוע...
מידי פעם התקרבה אליה מישהי ואמרה לה שהיא ממליצה לה להכנס
למקלחת כי עוד מעט נוסעים, והיא אחרי מסלול ולא כדאי לה לנסוע
כך..

הם עוברים מולה, שני נערים, נראים בחורים רגילים למדי, בטח
מאותם חבר'ה שלומדים בישיבות הנידחות של צפת... אחד ממש מסתכל
עליה, ללא כל בושה, לקח לה זמן להבין כי הרי הייתה ללא
משקפיים, אבל קלטה אותו ובהתה בו בחזרה... המשיכה להתקדם,
ופתאום קלטה שהוא ניסה לומר לה משהו, אז היא הסתובבה מחכה
שיסתובב גם הוא, והוא אכן הסתובב אבל היא לא שמעה מה אמר כי לא
הנמיכה את הווליום, אז היא המשיכה ללכת...
ושוב עברה ליד הפלאפל, הוא כבר התחיל לשתוף כלים, וסיים לנקות
ת'שולחנות...

גלית התקרבה אליה ושאלה אותה מה קרה? למה היא בוכה? אבל היא לא
ענתה, מנסה להתעלם ללא הצלחה, כי גלית תמיד גורמת לה לחייך, אז
היא חייכה, וכל הנוכחים בסביבה צחקו ואמרו לה "הנה היא נשברה,
תפסיקי לשחק אותה כבר"
אחרי המשפט הזה הדמעות חזרו לרדת, מהר יותר ויותר, אבל היא
מנעה מהן תנועה, היא רצתה שישארו בפנים...
"אל תבכי, אסור שידעו שרע לך, הצלחת להעמיד פנים יום וחצי...
לא נשאר לך עוד הרבה, תחזיקי מעמד" כך היא חוזרת שוב ושוב
בראשה בניסיון למנוע דמעות ופרצוף עצוב... אבל כלום לא עזר..
גלית פנתה לחדרה ופתאום הטלפון בחדר מצלצל,(של המעגל הפנימי)
שירה עונה, ומנסה לסמן לה שגלית רוצה אותה... אבל היא לוחשת
"תגידי לה שאני לא רוצה לדבר" אבל שירה מתעקשת... והיא חוזרת
ואומרת "אני לא רוצה, זה לא אישי נגדה, פשוט תעזבו אותי"
בסופו של דבר נכנעה, לקחה את השפורפרת וניסתה להסביר לגלית
שהיא לא בוכה, "אני מבטיחה לך, אלו סתם דמעות מעייפות" "אני
מרגישה בסדר...כלום לא קרה תרגעי כבר"
גלית אמרה לה "רק תגידי לי 'אני באה ל-על האש' ואני אעזוב
אותך" אז כמו ילדה טובה היא אמרה "אני באה ל-על האש, עכשיו את
מרוצה?" "כן, מאושרת" אמרה גלית והיה ברור שחיוך מרוח על
פניה.

היא הגיעה לתחנה המרכזית של צפת, וראתה שיש כביש שמוביל למעלה,
לצד אחר של העיר... התחילה ללכת לכיוון, ראתה מרחוק טיילת
נחמדה ודימינה לעצמה איך מציץ לה מישהו מבעד לשיחים ומאיים
להרוג אותה....
היא עוברת ליד התחנת דלק, יש שם שתי מוניות ועוד שלושה רכבים
של ערסים... אחד הרכבים מתחיל לנסוע, כאילו בורח ממנה, אחר
מצפצף, אבל היא לא שומעת כי הדיסקמן חזק מאוד... אז הוא מסמן
לה עם האורות... היא מסתובבת, מיישרת מבט לנהג שמסנוור אותה,
עושה פרצוף של "מי אתה? מה אתה רוצה מחיי?" וממשיכה ללכת
לכיוון הטיילת...
היא מדמיינת איך אותו נהד ערס בא עם הרכב ומבקש ממנה להכנס
למכונית, והיא מסכימה, והיא נשארת איתם עד הבוקר ורק אז חוזרת
לאכסניה, אחרי שהשתכרה וצחקה כמו שרצתה אחרי אותו בכי היסטרי
שהציק לה כ"כ...

היה לה ברור שהיא לא באה ל-על האש.. היא אפילו לא שקלה זאת
כאפשרות... אבל הרגישה שלא תוכל לסבול עד שהם יסעו, הייתה
חייבת ללכת.... לא היה לה כח להודיע לאף אחד, וזה היה הדבר
האחרון שהיה לה בראש... אז היא פשוט שמה נעליים, והן נרטבות
מהדמעות, דוחפת כמה בנות שמפריעות לה לעבור ולקחת את המעיל,
אומרת "סליחה" מכניסה את הדיסקמן לכיס המעיל... רצה במסדרון,
יורדת במדרגות, מסתירה פניה ויוצאת החוצה בריצה....

היא מטיילת עכשיו באותו טיילת, דיי נחמד שם, אבל חשוך מידי...
הסימטאות שהן טיילה לפני כן גם היו חשוכות אבל היו שם בתים, פה
ידעה שגם אם תצרח לא ממש ישמעו, וגם אם ישמעו אף אחד לא יצא
אליה...
היא חזרה לאיזור המדרחוב, שוב עברה ליד הבחור מהפלאפל, עברה
ליד חבורת סטלנים שהיה לה ברור שהם לא מעשנים סיגריות נטולות
חשיש... החליטה להקיף את האיזור, בפעם הרביעית לאותו ערב...
עברה ליד איזו פיצה, חבורה של כמה נערים ישבו שם, אחד זרק לה
משהו על הבגדים, שהם יפים עליה או משהו כזה... היא ידעה שהוא
מחכה לתגובה, אבל לא היה לה כח להנמיך את הדיסקמן, ולא היה שום
טעם ליחס לו חשיבות...
המשיכה ללכת ברחוב וראתה את המדרגות המובילות לאכסניה...
החליטה לעלות, הפקיד בקבלה נעץ בה מבטים, והיא חייכה אליו,
כאילו להרגיע אותו קצת...שידע שהיא מהבית ספר...
היא עלתה לחדר בתקווה שהוא לא נעול... נכנסה בשקט, נעלה
אחריה.. התחילה לפשוט את בגדיה ונכנסה להתקלח... המיים החמים
הרגיעו אותה, נתנו לה הרגשה של חדש... כאילו כל הבכי לא היה
רציני כמו שחשבה לפני דקות ספורות... פתאום שמעה מוזיקה חזקה,
וצעקות, יצאה שניה מהמקלחת ובדקה שאכן נעלה את הדלת...
מאוחר יותר הסתבר לה שהיה ליד אולם ארועים והייתה שם באותו ערב
בר מצווה, בטח עוד אחד מאותן ילדים קטנים שבטוחים שהם מלכי
העולם, עוד אחד שכל הדודות אוהבות אותו, ויש לו חברה אבל הם
בקושי מדברים כי הם מתביישים... היא הרגישה קנאה, כאילו געגוע
קטן לאותה תקופה של "תמימות"... לא שעברו מאז הרבה שנים...
שהיא הרי רק בת 15 אבל היא הרגישה שעברה הרבה מאז....והיא
צדקה, כי לא כל נער או נערה ממוצעים בגילה חוו את כל מה שעבר
ועובר עליה...

היא התלבשה, התאפרה קצת בשביל ההרגשה הטובה, הפעם השאירה את
המעיל בחדר ולקחה איתה את המשקפיים...
עברה שוב ליד הבחור מהפלאפל, והפעם הוא לא רק הסתכל עליה, הפעם
הוא גם דיבר אליה, והיא הורידה את האוזניות...
"את יכולה לעשות לי טובה, נשמה?"
"בטח, השאלה מה?"
"לשפוך את הדלי לכביש, אני פשוט מת כבר לעוף הבייתה וזה יעזור
לי"
"בכייף, רק שניה אני אוריד את הדיסקמן"
בינתיים הוא צעק לחבורה של בנות שעברו שם לפניה
"זו בחורה לעיניין לא כמוכן, ילאאה לכו לכו י'מכוערות"
"עזוב אותן, הן לא רוצות לא צריך..."
"את צודקת, אבל הן סתם תופסות מעצמן, סך הכל טובה קטנה מה כבר
ביקשתי? יודעת מה? הן לא שות שאתעצבן"
היא שופכת את המיים מהדלי לכביש ואומרת בהסכמה "בדיוק ככה"
"יש איפשהו לשטוף ידיים?"
"בטח, רק תזהרי על השטיפה כי כבר העברתי סמרטוט יבש"
היא נכנסת ושוטפת ידיים, מחפשת מגבת או נייר לנגב והוא מושיט
לה נייר, כאילו קורא את מחשבותיה.
"את לא צפתית,נכון?" "לא, ממש לא"
"אז ירושלמית?"  "גם לא"
"אז מה כן?"  "ב, זה בדרום הרחוק אם לא הכרת"
"בטח הכרתי, שמעתי על המקום פעם... אז מה את עושה פה בצפת?"
"טיול שנתי של הבית ספר"
"ואת מטיילת כרגע לבד? או שכולם פה מסתובבים?"
"הם נסעו לאנשהו, אני הייתי צריכה קצת שקט, אז יצאתי לטייל,
אני מטיילת פה כבר כמעט שלוש שעות"
"כן, ראיתי אותך, רציתי להזמין אותך לשבת אבל ראיתי שאת דיי
מצוברחת אז לא רציתי להציק....את יודעת שזה מסוכן לטייל כאן
לבד בלילה....תזהרי ממוזרים"
"מסוכן, שלום שלום... לא רציני, חוצמז'ה אני בחרתי להסתובב לבד
כי זה מה שאני צריכה כרגע"
"אם את אומרת, רק תזהרי מאוד, ועוד נערה כמוך?! לא יעברו לידך
בשקט"
"אל תדאג לי... אני אשרוד, כמו תמיד"
שתיקה של כמה דקות... והיא יוצאת...
"תשמרי על עצמך חמודה... ביי, ותודה על העזרה"
"אין על מה...חפיף...ותשמור גם אתה על עצמך..."

חיוך צץ על פניה, מישהו גרם לה לחייך.... הוא הקדיש לה מספר
דקות... והוא גם גרם לה לדבר, מה שלא קרה בשלוש שעות הקודמות
לכך...

היא מחליטה לחזור לאותה טיילת חשוכה... אותו מסלול קבוע של
שלושים המדרגות הראשונות, ואז השביל המוביל לצד, ואז הישיבה של
כמה דקות על הספסל המשקיף על העיר.. וחזרה למדרכה הלא סלולה
בשולי הכביש החדש...
זה מה שידעה שברצונה לעשות, פשוט לחזור על המסלול הזה בפעם
החמישית/שישית... כבר הפסיקה לספור בשבלב מסויים...
היא שוב עוברת ליד תחתנת הדלק, באה לחצות את הכביש, והיא קולטת
את האוטובוסים של הבית ספר שלה... היא רואה שכמה חבר'ה קלטו
אותה, היא מקווה בליבה שלא יעבירו זאת למורה ולרכז ולמדריכה,
כי היא גם ככה בצרות...
לפני שהם מספיקים לעבור עוצר אותה נהג מונית ומציע לה טרמפ
"לאן שתרצי מתוקה"
"לא, זה בסדר, יצאתי לטייל אני מעדיפה להמשיך ברגל"
"אני אסיע אותך עד למעלה, והטיול שלך יהיה החזרה למטה"
"לא תודה, להתראות" מחזירה את האוזניות לאוזניים, ומסמנת לו
שיעבור אשון, אבל הוא מתעקש אז היא הולכת מאחורי המונית
וממשיכה לכיוון הטיילת...
לרגע שחכה מהאוטובוסים שעוברים באותו גרע מאחוריה...
אבל מחליטה לעשות את הסיבוב ולחזור לאכסניה... כשהיא חוזרת היא
שוב רואה את הבחור מהפלאפל, והוא מחייך אליה "לא נמאס לך
ללכת?"
"זה בסדר אני חוזרת עכשיו לאכסניה"
"את רוצה שאני אלווה אותך?"
"לא, זה בסדר, 'מלון מרכזי' זה פה קרוב, אני אסתדר"
"את בטוחה? יודעת מה? אני לא אציק..לילה טוב...תזהרי בדרך.."
"ביי"

היא צועדת בקצב מהיר, אך מידי פעם עושה כמה צעדים איטייים...
היא רואה את המדרגות שיובילו אותה לשם, אל ההמון ממנו ברחה
לפני ארבע שעות, המדרגות שיובילו אותה אל הצעקות של המורה
והרכז, והעצבנות של החברות...

היא מתחילה לעלות, מנסה להשתלב בהמון שעומד בלובי, אך המורה
תופסת אותה ואומרת לה "גברת, איפה היית?"
הדמעות שלה מתחילות שוב לרדת, הרכז  שואל "מה קורה איתך? תחכי
לי פה בצד"
היא מתיישבת על אחת מחמשת המדרגות המובילות לחדר אוכל, בחושך,
איפה שגם מי שיעבור קרוב לא יראה מחדות את הדמעות...

היא רואה את העיניים הבוחנות, המפחדות, שומעת את הרכז רץ למנהל
ואומר לו "היא הגיעה, זה בסדר..."

היא יודעת שהבכי ימשיך לזלוג מעיניה בשעה/שעתיים הקרובות...
אבל יותר מזאת ידעה שעשתה טעות, כי הבינה שזה לא יעבור
בשתיקה...וראתה שזה לא דבר קטן, ולא יודעות עליו רק גלית שירה
ועוד כמה, אלא עכשיו זה מפורסם בכל הצוות וגם אצל כל השכבה,
ומי יודע? אולי גם בכל הבית ספר?....