New Stage - Go To Main Page

אמיר דולב
/
אגוזים

מבט מזוגג מגלה חפץ עצום בגודלו על רקע שמי הקריסטל השקופים.
שפשוף עיניים, נשימה עמוקה, ולפניו נמצא הר התקוה. התקוה שלו.
לא היה ברור מה היה  יותר גדול- גובהו של ההר, רוחבו או עומקו.
הוא ניסה להישיר מבט אל האתגר, אבל היה צורך בהרבה יותר ממבט
אחד בשביל לקלוט את הדבר העצום שעמד ממולו. בתיק על גבו נמצאים
כל חסכונותיו, או לפחות מה שנשאר מהם אחרי כרטיס הטיסה היקר
באחת מ7 מחלקות הגיהנום. הוא קרא את כל הספרים, דיבר עם כל
המומחים ולקח שיעורים אך ורק אצל הטובים ביותר. אז למה הוא
מרגיש כל כך לא מוכן?

הצעד הראשון הוא תמיד הכי קשה.





היום הראשון עבר בעצלתיים. הוא בילה את רוב הבוקר בזמזום
מנגינה ישנה, שהייתה לו בתוך הראש כבר שנים ושמחה סוף סוף
להשתחרר לאוויר החופשי. כשאתה לבד, לא אכפת לך לשיר בקולי
קולות.
הוא התאפק עד הצהריים בשביל להתחיל לאכול, כי ידע שמנות המזון
בתיקו הן לא רבות ושהמסע לפניו הוא ארוך מאד. עכשיו הוא ישב
מסתכל ממדרגות ההר על כברת הדרך שכבר הספיק לעבור. הוא אולי לא
טיפס הרבה, אבל הוא כבר לא בבית. אפילו די רחוק.
סנאי קטן יוצא מתוך חריץ בסלע. משום מה הבחור לא התפלא מכך
שסנאי נמצא במקום כזה גבוה. הוא גם לא התפלא במיוחד מכך שהסנאי
פנה אליו במילים. תגיד, אפשר קצת? הסנאי התסכל בהתלהבות לעבר
שקיק האגוזים שבצבץ מתיקו של האיש. הנהון הסכמה, והסנאי התחיל
במלאכת הפיצוח. אחרי כמה זמן כשהמשיך ללכת, הסנאי המשיך אחריו
בטבעיות.

כי הרי איזה סנאי שפוי בדעתו יעזוב את האיש עם האגוזים?





לקראת ערב התחיל להיות, כצפוי, קר. הלילה הדליק את פנסיו
בתצוגה מרשימה של צורות וצבעים. הוא חשב לעצמו, שאם הייתה לו
מצלמה עם תמונה אחת בלבד, זו התמונה שהיה לוקח. כל כך יפה היה
הלילה, יפה ומסוכן. הוא קרא בספר שהלילה הראשון הוא הזמן הכי
קריטי בכל המסע. זה לא שהוא לא היה שם לב לזה בכל מקרה, אבל זה
תמיד טוב לדעת מראש. עליו להישאר עירני.
הסנאי התנהג בטבעיות בלילה החשוך והקר, ומצא את דרכו לתןך
מחילה קטנה אשר כאילו הופיעה פתאם בין הסלעים. האיש החליק את
עצמו, לא באלגנטיות רבה, לתוך המחילה ונשכב, כשעל בטנו נמצא
הסנאי.
תגיד, מה סנאי כמוך עושה פה בכלל? כל נשימה של האיש שחררה ענן
אדים סמיך. הסנאי הרים את ראשון והביט לאיש בעיניים, כאילו
תוהה על קנקנו.
לבסוף לאחר הפסקה ארוכה הוא רק אמר- בדיוק מה שאיש כמוך עושה
פה. עצם את עיניו, ונרדם.

והוא המשיך להסתכל למעלה, והפריח ענני אדים עם נשימותיו.





קרן אור נכנסה דרך הסדקים, האיש פקח את עיניו ונתן ברכה על כך
שעבר את הלילה הראשון בשלום. אתה בסדר? שאל את הסנאי. והוא בלי
להוציא מילה קיפץ על רגליו ויצא מהמחילה. האיש השתחל החוצה גם
הוא ומיהר אחריו.

סנאי- יש לך משפחה? מאיפה אתה מגיע? הסנאי שנראה קצת מרוגז
מהשאלות הרבות שהאיש ממטיר עליו ענה לו חזרה בשלווה יחסית.
המשפחה שלי היא מי שהולך איתי, אני בא מהמקום האחרון שהייתי
בו. האיש חשב לרגע, והחליט שהוא לא מרוצה מהתשובה של הסנאי.
הוא פתח את פיו אבל החליט במחשבה שנייה שאולי כדאי לחכות לזמן
יותר מתאים.

היה משהו בסנאי.





הימים עברו, השמש והירח המשיכו לשחק בתופסת האינסופית שלהם.
כאשר אחד התעייף השני רץ אחריו עד לרגע בו התפקידים התחלפו-
הקבוע המוחלט בעולם מלא משתנים. האיש והסנאי המשיכו לעלות בהר.
אם התאמצת להסתכל למעלה, כבר אפשר היה לראות את הקצה. או לפחות
זה נראה היה כמו הקצה. הסנאי נשאר שקט, והאיש לא העלה בפניו את
השאלות המתרוצצות במוחו פעם נוספת. בינתיים, הוא למד מהסנאי
איך לחמם את עצמו בצורה מועילה, איך למצוא את החורים האלה בסלע
שתמיד כאילו צצים לפני הסנאי (הכל טמון בזווית הראייה) ואיך
למצוא אוכל בדיוק במקום הכי לא צפוי.
צהריים אחד, לא חם בכלל, הוא התחיל להזיע. כבר הרבה ימים הוא
לא הרגיש חום, ולא הייתה גם סיבה לכך, כשאתה בגובה כל כך גבוה
מעל האדמה. הוא לא זוכר באף אחד מהספרים שלו תיאור של כזו
תופעה חוץ ממחלה ואין לו אף אחד מהתסמינים האחרים שלה. סחרורת
קלה הופכת למשהו לא נעים בכלל שמזכיר לו את אחד מהסיבובים
היותר גרועים שלו בלונה פארק, צבע השמיים מתחלף לירוק חולני..
הברכיים בוגדות בו, הן מתקפלות, הירוק הופך לסגול מקולקל.. לא
יכול אפילו לפתוח את הפה לדבר, לצעוק, לבכות! הוא רואה אותה
מול עיניו. הצבעים מתחלפים כמו רולטה מקולקלת. הוא רואה אותה,
את זאתי שמעולם לא ראה וקיווה לראות כל חייו. למה את עושה לו
את זה, מה את רוצה ממנו?? לבסוף רק צבע אחד נשאר, השחור.

הוא נפל.





תקום. תקום כבר חתיכת אידיוט. מה.. מה קרה? הוא נזכר.. הבית,
המטוס, ההר, הסנאי. הסנאי מדבר אליו.
מה קרה לי? הוא נדהם מכך שמילים יוצאות מפיו. היה לך חם.
נלחצת, נפלת. עליי... אי אפשר היה להתעלם מטונו המרוגז של
הסנאי. למה היה לי חם? אתה חושב שאני חולה? הסנאי לא הגיב
במילים, רק גיחך. האיש החליט להתעקש הפעם. הוא גייס את הבעת
הפנים המאיימת ביותר שלו והמתין.
אני לא מבין מה אתה מתרגש. טמפרטורת הגוף הפנימית שלך לא תאמה
את החום שציפית להרגיש.
האיש לא הבין. הבעת הפנים נשארה והסנאי רק שחרר אנחה ארוכה
כאורך זנבו.
תקשיב, אתה קרוב יותר מאי פעם לנקודה אליה רצית להגיע. לרגע
אחד השתחררת, הלכת בכיוון הנכון ונבהלת. נבהלת מזה שהגוף שלך
לא מגיב כמו שאתה מצפה ממנו. ברמה יותר גבוהה נבהלת מזה שאולי
בנקודת הסיום אליה אתה מכוון לא תמצא את מה שאתה מצפה למצוא.
אולי נקודת הסיום שלך היא בכלל לא מה שאתה מחפש. אולי עשית
טעות נוראית? אולי פספסת משהו בדרך.

הבנה. חיוך.





הוא התעורר בלי לזכור שהלך לישון. הוא ניסה להיזכר כמה ימים
עברו מאז התחיל את הטיפוס על ההר. הוא לא זכר, אבל לא היה אכפת
לו. הוא זחל החוצה מהמחילה (שמצא בעצמו!) והסתכל על השמיים.
אלה היו אותם שמי קריסטל שראה ביום הראשון, לפני שהציב רגלו על
האבן הראשונה. אלה היו אותם שמיים בהם הסתכל כל יום לפני וכל
יום אחרי. אבל השמיים האלה נעשו שונים. הם נהיו קרובים יותר,
מוחשיים יותר. לפתע השיר חזר אל שפתיו, מהרגע ששר אותו בקול
ועד עכשיו הוא לא חשב עליו בכלל, ועכשיו הוא שט על זרמי האוויר
חזרה אל פיו.
זה בהחלט יכול להיות הבוקר היפה בחייו. טוב סנאי, עוד יום
התחיל, נמשיך לטפס!
דממה מעיקה. ההבנה חדרה למוחו של האיש באים אים אימא של
ההילוכים האיטיים.. לאט לאט התגבשה המסקנה הסופית בראשו.

הסנאי נעלם.

הוא נכנס לאמוק. הוא היה הופך את כל מה שמסביבו אם רק היה
יכול, אבל מסביבו לא היה כלום. רק הר אחד ענקי עם מיליוני
מערות חשוכות ועצים ירוקים ובורות עמוקים וסנאי אידיוט אחד
שהחליט לברוח לו בדיוק ברגע שהתחיל להבין משהו. אז הוא התחיל
לרוץ.

בהתחלה הוא רץ למטה ורק אחרי 20 דקות של ריצה הוא הבין שהסנאי
הוא לא מאלה שיחזרו חזרה למטה, וגם הוא לא מעוניין בכך. אז הוא
רץ חזרה, ובדיוק כשחזר למקום ממנו התחיל לרדת הוא הבין שבעצם
אין לו מושג מה הסנאי חשב לעצמו כשהחליט לברוח ובהחלט יכול
להיות שהוא חזר למטה. פתאם כבר כלום היה לו ברור. במקום כיוון
אחד שידע שעליו ללכת, כלפי מעלה, כל הכיוונים היו פתוחים
לפניו, ולא היה לו מושג לאן ללכת. העבר התערבב עם העתיד וההווה
נראה לפתע לא קיים.

מי צריך בכלל את הסנאי הזה. אני רוצה להגיע למעלה ולשם אני
אגיע, לבד או עם מישהו אחר.

למה לא. הוא התחיל לטפס. שעות ארוכות הוא טיפס, לא עוצר לנוח
אפילו פעם אחת, מתרכז בנשימות מסודרות, מביט אל הפסגה, שהייתה
קרובה אליו כל כך. האוויר הקר צרב את עורו, אבל הוא התעלם
והמשיך. הוא גם לא חשב על המילים האחרונות שהסנאי אמר לו. הוא
כבר שכח מהם וממה שהבין אז. עוד כמה צעדים והוא שם. המקום אליו
הוא רוצה להגיע.





הוא נעמד על הפסגה, בקצה הצוק הגבוה והתלול בעולם, מסתכל למטה,
מדמיין את האדמה מתחת לעננים. את כל האנשים שמתהלכים שם,
מחפשים את החיים שאבדו להם, את המחשבות שפרחו, השירים שנשכחו
והחברים שאבדו בדרך. אילו ידעו שכל מה שהם צריכים בשביל לפתור
את הצרות שלהם זה לבחור הר ולטפס עליו. כשאתה למעלה, כל הצרות
שבעולם קטנות עליך. הפיתרון לכולן הוא אחד ויחיד, ופשוט.

ואחרי שהוא הלך, הוא לא השאיר מאחוריו הרבה. כמה ספרים, שקיק
אגוזים, ושיר אחד, שהתעופף ברוח.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/2/02 18:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמיר דולב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה