כבר מזמן שכחתי את החברה הכי טובה שלי.
כל מה שהיה, היה אלים כל כך, חזק ומסמא עיניים כל כך, שזיכרוני
נמחק כמעט כולו והיא במיוחד, פשוט נשכחה מן הלב ויותר חשוב, מן
המוח. מידיי פעם באו והלכו ניצוצות של שברי זיכרונות, מתוקים
ומרים, אך התודעה הקיומית עצמה, נעלמה לה בתוך מסך עשן סמיך.
אולי לא רציתי לזכור? אולי בכוונה נעלם העבר בהשאירו הווה
חדגוני ועייף, המשוטט בדרכי עפר לעבר עוד יום ועוד אחד? האם
היה העבר נורא כל כך או שמא היה טוב עד כדי כך שכואב לזכור,
צובט מרוב טוב שהיה ואיננו?
מחשבות. העיסוק במחשבה מבטל את היכולת להשתחרר. מרוב מחשבה כבר
אי אפשר לזכור את כל מה שהיה. אי אפשר להאמין שהיה מה שהיה ואי
אפשר לקבל, שהכאב שחווית הוא באמת שלך, רק שלך, ולא ניתן לשחזר
אותו או לרקום אותו בבד או לחצוב אותו באבן. בוודאי אי אפשר
להסבירו לאחר.
אפשר לנסות, להעביר את התחושות במילים או במנגינה ואפילו סתם
בצעקה או אנחה, אבל כל ניסיונותיי היו לריק. אולי עדיף שכך,
שלא ניתן להעביר את מה שהיה וכך גם אולי ייעלם הכאב לתמיד, אבל
בגלל שנעלם הכאב, שכחתי גם את הדרך לקבל ממנו מפלט, להתחבא
ממנו.
ניסיון המפלט לא היה מסובך. מצאתי לי כיפה עבה, עשויה אלפי טון
של מלט וברזל, נכנסתי פנימה ואטמתי היטב את פתח הכניסה. עשיתי
זאת במיומנות של בעל מקצוע ולא פספסתי אף סדק וחור. העניין
היה, בסופו של דבר, כשלון חרוץ, כי שכחתי את החברה הכי טובה
שלי בחוץ.
לא שחשבתי על זה קודם, ממש לא. הייתי כל כך עסוקה בבניין מבצרי
עד שלא שמתי לב שהיא איננה איתי. רק אחר כך, כשישבתי לי בין
הקירות האילמים, נדהמתי לגלות את חסרונה, מקומה הריק החל לכאוב
בעצמה, לצבוט ולהציק לי בפראות איומה.
בסופו של דבר נשברתי, קמתי ממקומי ומתחתי זרועות. שרירי
זרועותיי חלשו כבר והיה לי קשה לשבור את הקירות העצומים. עכשיו
כבר לא יכולתי יותר להתאפק, כל מה שהיה כלוא זרם מתוכי בעצמה
אדירה והמראתי החוצה, דרך הכיפה, אל השמיים הכחולים שמעל.
מרגע שיצאתי חיפשתי אותה, את אהובתי, חברתי הטובה, הענוגה,
הנשמה שלי.
יערות עבותים, נהרות והרים גמעתי, כשרק סנדלים לרגליי החשופות.
הישיבה הממושכת הפכה אותי כה שברירית, הבדידות גרמה לי להיות
כה אילמת, עד שפחדתי שכאשר אמצא אותה לא אוכל לצעוק לה: היי,
זאת אני, מזהה? זאת מפעם, שהייתה, שחלמה ורצתה, שניסתה...
ירקתי דם, בערתי באש המרוץ, חיפשתי בכל מקום בו הייתה, כל פינה
בה עוד נשאר שמץ מן הריח שלה, הענוג, היכן שטביעת כף רגלה הדקה
עוד הייתה מצויירת. כשהתעייפתי מן החיפוש חסר התוצאות,
התיישבתי על אבן בצד הדרך, הזלתי דמעה אחרונה, אמיתית
ונרדמתי.
קול דק העיר אותי משנתי, רחש עדין של נייר מתקמט. מולי, באוויר
התכלכל עפו עשרות דפים לבנים, חלקים, בוהקים מול השמש הצוחקת.
מצאתי, ידעתי זאת מיד, מצאתי את חברתי הטובה. לקחתי עיפרון
וקטפתי לי עלה נייר מהרוח הנושבת.
חברתי הטובה לא הכזיבה, אט אט היא הרגיעה אותי בקולה הנעים
והמלטף, הרגיעה אותי ומילאה את השיגרה הלאה בעניין. ישבתי על
אבן, תלויה בין שמיים, שמש וארץ ושום דבר יותר לא היה חשוב.
אני והכתיבה, חברתי הטובה, תמיד הסתדרנו הכי טוב שאפשר.