ליפתח.

קמתי בבוקר, מישהו גנב את החיים שלי.
פתאום הייתי צריך מילון שוקולד כדי להבין את המתיקות שלך.
"עכשיו אני לא אוהבת צל" את נזכרת פתאום, מסתכלת עלי ארוכות.
ואני מתנצל: "פשוט מישהו גנב את החיים שלי, אתמול עוד הכל היה
בסדר"
בסדר כרונולוגי אני נזכר בך יושבת בשיכול רגלים, משתנה לי מול
העיניים לענן, אח"כ לברבור שרוף-כנפיים.
בסוף את עוגיה והפה שלך הוא ריבה באמצע.
באמצע אני מתעצל, גם ככה את לא תזהי אותי אחרי הבוקר שאחרי.
אז אני לוחץ pause, משאיר אותך חצי ענן חצי עוגיה.
שט עלייך, מלקק את השפתיים, תפתחי אותן. תתעוררי טפשה.
אני עצוב בלעדייך.

קמתי בלילה, נזכרתי שהמוות מתדפק לו כי גנבתי ממנו (עבורך) את
המפתח לביתי. אז רצתי לפתוח לו את השפתיים שלך.
הצעתי שיקח כנפיים שרופות וישאיר לי ריבה כי עננים כבר יש לו
מספיק.
"מספיק!!" הוא צועק. נכנס ומנגן פסנתר: "באביב את תשובי
חזרה".
"חזרה אני לא מקבל אותך, שיהיה ברור. את לא הולכת לשום מקום"
ככה אני לוחש לעורף שלך וצולב אותו לכר.
ואת בוכה שקר.
המוות לא סגר את הדלת ואולי אני בעצם הגיהנום.
הגנים שלך והלורה שלי נכנסים איתנו למיטה, גם המוות מתפלח,
מתכסה בריק שביננו, ואת שורטת את כולם. נאחזת בי ובועטת.
מה את רוצה? לא. אני לא רוצה לשמוע. לא יכול לתת לך. את הנשמה
ואת הלב.
נשמה שלי. תסגרי אותי. תשני במבה.
אני עצוב איתך.

נרדמתי בצהרים, לבד. מפקיר הכל בשביל לתת לך זמן איכות בחלום.
ואולי את שמחה, לא זוכר.
כשאין זכר לחיים שלי, גם המוות לא מוציא אותי מהמיטה.
ואת, ממעיטה בערך הצורך לשתוק וללדת אותי מחדש.
תלכי פופקורן, חיים שלי, על מפתן דלתך יחכה לך תינוק אמיתי
מריבה
שהריתי לך.
שהרי את, משובשת לי כדת.
ודין אין לי,
איתך ובלעדייך.