צמרות העצים של לפנות בוקר מבצבצות מבעד לים ערפל נמוך וסמיך
בשעת הזריחה. פרשי כנפייך. זה הזמן.
זמן רב מדי היית על האדמה, רצית לעוף. ועכשיו- ערפל. אם לא
תעופי עכשיו לא תראי דבר, כמו היית עיוורת.
את עודך הולכת בחושך הזה, הרצון למשהו טוב מסמא את עינייך
שאינן מבדילות עוד בין מציאות לאשלייה. השתנית, אך עודך משחקת
בם.
או אולי את עוד לא מוכנה לטוב שיבוא, רודפת צרות כדי לחשוב שהן
רודפות אותך.
בין רומן מסוכן אחד למשנהו את גוססת לך בבכייך, אולי אוהבת את
הבדידות המפחידה, החונקת, המבטיחה שמחר, לא משנה מה, יהיה יותר
טוב.
הבטחת לעצמך יותר מדי הבטחות מיותרות. הפרת יותר מדי הבטחות
שהבטחת לעצמך.
נתת להם שוב ושוב לשלוט בחייך, להיות כלב הנחייה של גורלך. אז
עכשיו מי את? מה נשאר בך? האם את עוד יכולה לפרוש כנפיים
ולעוף, או האם טימאת עצמך עד שכנפייך התקפלו ונשרו?
זה הזמן, מעל המחזה המרהיב של ערפל שחר אביבי. עברת שם סופו של
קיץ, סתיו, חורף, ועכשיו גם תחילת האביב. זה הזמן להשיל את
העור שעבר הרבה, להשאר נקייה, להשאר יותר מזה, מעל לרע.
זה הזמן לבכות דמעות אחרונות ולהשלים בחיוך עם הבדידות, לבכות
דמעות אחרונות ולהתגבר על עצמך ועליהם.
אבל את- את בוחרת שוב להשאר גוססת, מחכה לעוד רע שכאילו ויציל
אותך. מתי תלמדי?